מחלת אלצהיימר (AD) היא מחלה מתקדמת וניוונית המתאפיינת באובדן זיכרון, הידרדרות השפה, יכולת נפשית לקויה לתפעל מידע חזותי, שיפוט לקוי, בלבול, חוסר מנוחה, ושינויים במצב הרוח.
המחלה מתחילה בדרך כלל לאחר גיל 65, אך הופעתה עשויה להתרחש כבר בגיל ארבעים, כשהביטוי הראשון כולל ירידה בזיכרון, הנמשכת מספר שנים, כמו גם ירידה בתפקוד הקוגניטיבי, שינויים באישיות, והיכולת לתפקד. גם בלבול וחוסר מנוחה עלולים להתרחש. הסוג, החומרה, הרצף והתקדמות השינויים הנפשיים משתנים באופן משמעותי.
מחקרים לאיתור גורמי סיכון אפשריים
מדענים מנסים ללמוד את הגורם להפרעות הנפשיות באלצהיימר, וכיצד ניתן למנוע אותן. מחקרים הובילו לפיתוח רשימת גורמי הסיכון האפשריים:
גורמים גנטיים – אלצהיימר עוברת בתורשה מההורים, או מבני משפחה קרובים.
גורמים סביבתיים – אלומיניום, אבך ומתכות אחרות זוהו ברקמות המוח של חולי אלצהיימר.
וירוסים – עלולים לגרום לשינויים ברקמת המוח של חולי אלצהיימר.
גורמי הסיכון הידועים הם גיל והיסטוריה משפחתית. פגיעת ראש חמורה ורמות נמוכות של חינוך עשויים אף הם להיות גורמי סיכון. מחלת אלצהיימר אינה נגרמת כתוצאה מגורם יחיד, ומספר גורמים יחד מובילים להתפתחות תסמינים שונים אצל כל אדם.
תסמיני אלצהיימר
התסמינים המוקדמים של מחלת אלצהיימר, הכוללים שכחה וחוסר ריכוז, ניתנים להחמצה בקלות היות והם זהים לסימני הזדקנות טבעית. תסמינים זהים עשויים אף להיגרם כתוצאה מעייפות, צער, דיכאון, מחלה, או אובדן ראייה ושמיעה, שימוש באלכוהול או תרופות מסוימות, או פשוט כתוצאה מהנטל המכריע של פרטים אותם אדם נדרש לזכור.
התסמינים ההתנהגותיים והפסיכולוגיים של אלצהיימר עשויים לנבוע מהבעיות המאתגרות ביותר בפניהן ניצבים החולים. המגוון הנרחב של התסמינים הפסיכוטיים המשויכים למחלה כוללים זיהוי שגוי של אנשים או של החולה את עצמו, קנאה הזויה, פרנויה, הזיות שמיעה, הזיות ראיה, בעיות שינה, צרחות והסתה.
הפרעות אלו עשויות להיות בעיות מאתגרות ביותר להתמודדות המטפלים, ולעיתים קרובות מובילות לצורך באשפוז במוסד סיעודי. מחקרים מצאו שנוכחות מאפיינים פסיכוטיים אלו מעידה על התדרדרות קוגניטיבית צפויה מהירה יותר. יחד עם זאת, פסיכוזה מתרחשת בכל השלבים של מחלת אלצהיימר, ואינה מאיצה תמותה.
כלי אבחון
הכלים המעשיים ביותר למדידת הפרעות נפשיות הקשורות לאלצהיימר כוללים תשאול המטפל וקבלת תיאור מפורט של התסמינים, טרם הסקת מסקנות לגבי מקור הבעיה. המטפל מתבקש לתאר את המצב בפירוט רב ככל הניתן, כולל משך, תדירות, וחומרת התסמינים, דפוס ההפרעה לאורך הזמן, והפעילות המתרחשת בין ההפוגות בהתקפים ולאחריהם.
נוירולוגים מאבחנים כיום מחלת אלצהיימר בכלים המניבים עד תשעים אחוזי דיוק. חלק מהכלים המשמשים לייצור אבחנה זו כוללים בדיקת היסטוריה רפואית מלאה; סקירת הבדיקות הרפואיות, כולל בדיקות דם ושתן; בדיקות נוירו פסיכולוגיות, לאיתור בעיות זיכרון, יכולת פתרון בעיות ובדיקות שפה; וסריקות מוחיות כגון בדיקות CT, MRI, או סריקת PET.
טיפולים לדמנציה
הבסיס לטיפול המוצלח הוא הגדרה מדויקת של הבעיה והפעלת התערבויות יעילות לתופעות הלוואי של המחלה, על מנת להסיר או להפחית באופן משמעותי את התסמינים, תוך שמירה מקסימאלית על יכולת תפקוד החולה והפחתת הלחץ המוצב על המטפלים.
תכנית הטיפול הפסיכיאטרית נוקטת בגישה פשוטה אך יעילה להערכת בעיות נפשיות באלצהיימר. גישה זו מסייעת לצוות הרפואי להבין את בעיות המטופל ולהתמודד עימן. הגישה המצביעה על הפרעות נפשיות כוללת:
- הגדרת תסמינים מרכזיים
- ביסוס אבחנות רפואיות.
- אישור או ביקורת אבחנות נוירופסיכיאטריות.
- הערכת או הפרכת גורמים מחמירים, כגון גורמים חושיים או סביבתיים.
- זיהוי גורמים פסיכו סוציאליים רלוונטיים.
- קביעת טיפולים בתרופות פסיכיאטריות המשמשות לתסמונות פרטניות.
- הערכת יעילות הטיפולים התרופתיים והפסיכיאטריים, והערכה מחודשת בהתאם לצורך.
העיקרון החשוב ביותר בטיפול בחולי אלצהיימר, הוא לבסס הבנה מקיפה ביותר בנוגע למקורות ההתנהגויות, טרם פיתוח שיטת טיפול. מקורות ההתנהגויות מנותחים בהתאם למדדים ביולוגיים, פסיכולוגיים, חברתיים וסביבתיים. הגורמים בהם יש להתחשב עשויים להטות את המטופל לכיוון התנהגות מסוימת, העשויה לזרז תסמינים פסיכוטיים מסוימים.
העיקרון השני החיוני ביותר בטיפול בחולה אלצהיימר הוא להשתמש בתרופות רק במצבים בהם גישות פסיכיאטריות או פסיכולוגיות אינן מספיקות בפני עצמן. העיקרון השלישי החיוני ביותר כרוך בהערכת שינוי גישת הטיפול, בהתבסס על התוצאות. יש להבין כי גם המטפלים חייבים להיות מעורבים בתכנון הטיפול ולוודא שהשיטות ברות השגה ושקל לפקח על יעילותן.
