הפרעת דיכאון היא אחת מההפרעות הנפשיות הנפוצות, ושייכת לקבוצת הפרעות מצב הרוח. כדי לאבחן שאדם סובל מדיכאון, יש לאתר את קיומה של אפיזודה דיכאונית אחת לפחות, שמתמשכת לתקופה משמעותית. להלן, נסקור את התסמינים האופייניים לאפיזודה דיכאונית.
יש לציין, שלא אצל כל החולים מופיעים כל הסימפטומים, ולא בכל אפיזודה דיכאונית שאדם חווה מופיעים אותם סימפטומים ובאותה עוצמה. באופן רשמי, על מנת לאבחן את ההפרעה יש לצפות בלפחות חמישה מבין הסימפטומים, לתקופה של שבועיים לפחות. אחד מבין שני הסימפטומים הראשונים חייב להופיע באופן בולט.
- מצב רוח מדוכא: מצב רוח הוא אלמנט סובייקטיבי, אותו מרגיש האדם, ואי אפשר לצפות בו או למדוד אותו מבחוץ. ובכל זאת, רב האנשים יודעים לדווח האם מצב רוחם חיובי או שלילי. כאשר מדובר במצב של דיכאון, המשימה הזו קלה עוד יותר, משום שמצב הרוח ירוד באופן משמעותי. מצב הרוח מדוכא כמעט כל היום, כל יום. החולה מדווח שהוא חש עצוב, ריק, ובסביבתו מדווחים על חזות עצובה, או בכי רב.
- אובדן עניין: באופן בולט וחריג ביחס להתנהגותו הרגילה של החולה, חלה ירידה בעניין שהוא מגלה בפעילויות בכלל ובפעילויות מהנות בפרט. האדם ידווח שלא מתחשק לו לעשות כלום, ששום דבר לא נראה לו מהנה או שווה את המאמץ. האנשים בסביבתו ידווחו שהוא נמנע מפעילויות, לא עושה כמעט שום דבר, ושאי אפשר "לפתות" אותו לצאת גם בשביל פעילויות שבעבר אהב ונהנה מהן מאוד.
- שינויי תיאבון ומשקל: בדיכאון חלה פגיעה בתיאבון, כך שהחולים חשים חוסר תיאבון מתמשך, או לחלופין- אוכלים ללא הפסקה. השינויים בדפוסי האכילה עשויים לגרום לעלייה משמעותית במשקל, או לירידה משמעותית, ללא כוונה לעשות דיאטה.
- הפרעות שינה: דפוסי השינה של חולי דיכאון משתנים. הם עשויים לבלות שעות ארוכות במיטה (בעיקר משום שלא מתחשק לעשות שום דבר אחר). הם סובלים מאינסומניה, כלומר לא מצליחים להירדם או שמתעוררים פעמים רבות במהלך הלילה. לחלופין, סובלים מהיפרסומניה, כלומר ישנים שעות ארוכות ובכל זאת מרגישים עייפים כל הזמן.
- האטה פסיכומוטורית: כל הפעילויות נעשות יותר לאט, בלאות ובעייפות. פעמים רבות המטופל ידווח שהוא מרגיש שאין לו כוח ושהוא עושה הכל לאט. כדי לקבל את הסימפטום באופן רשמי, צריך לקבל דיווח גם מהסביבה על כך שבאמת היעילות המוטורית ירדה (משום שאדם הסובל מדיכאון עשוי לדווח על ירידה בתפקוד כחוויה סובייקטיבית הנובעת מפגיעה בדימוי עצמי, גם אם אין ירידה אמיתית).
- תחושת עייפות, תשישות וחוסר אנרגיה במשך רוב היום.
- תחושות שליליות: האדם מדווח ביחס לעצמו על תחושות שליליות קשות, קבועות, שאי אפשר לראות מבעדן שום אפשרות אחרת, גם אם אין לכך שום הצדקה במציאות. דיכאוניים מדווחים על תחושה של חוסר ערך, שהם לא שווים כלום. פעמים רבות התחושות מלוות בתחושת אשמה קשה, לפעמים אפילו ברמה דלוזיונאלית (כלומר, מנותקת מבוחן מציאות תקין).
- ירידה ביכולת להתרכז, לחשוב ולקבל החלטות רציונאליות. החולה עשוי לדווח על מוסחות רבה יותר, על כך שאינו מצליח להתחיל ולסיים משימות הדורשות חשיבה. כך גם סביבתו עשויה לדווח על ירידה ביעילות הקוגניטיבית ועל מוסחות. נראה שאחת הסיבות לירידה ביכולות הקוגניטיביות היא עיסוק מחשבתי רב במחשבות הדיכאוניות, השליליות, והביקורת העצמית הגוברת. שאדם עסוק במחשבות מכאיבות כאלה, קשה לו להתפנות למחשבות רציונאליות אחרות.
- מחשבות חוזרות על מוות: המחשבות עשויות להיות כלליות, שיקולים של "מה אני שווה בעולם", "מי ירגיש בחסרוני", וכן עשויות להיות מחשבות יותר ספציפיות הנקראות מחשבות אובדניות. מחשבות אובדניות נעות מ"השתעשעות" ברעיון של המוות, ויכולות להיות תכנונים כלליים או ספציפיים מאוד לאיך לבצע מעשה אובדני. בהופעה הקיצונית של הסימפטום, האדם גם יבצע את תוכניותיו בניסיון או ניסיונות אובדניים שונים. בהקשר זה חשוב להזכיר את המסוכנות של מחלת הדיכאון – דיכאון היא מחלה שאפשר למות ממנה.
- בני נוער הסובלים מדיכאון עלולים לחוש תחושות עצב, חוסר תקווה, תסכול, עצבנות וכעס. כמו כן, ישנו איבוד עניין בחיים המשפחתיים, בספורט ובפעילויות נוספות שאהבו קודם לכן, ירידה בלימודים ובעיות התנהגותיות. בנוסף, ישנם שינויים בהתנהגות כמו עייפות ואובדן אנרגיה, שעמום, בידוד חברתי, שימוש באלכוהול או בסמים ועוד.
