מתבגרים החווים לא מעט קשיים רגשיים במהלך תקופת ההתבגרות חשופים הרבה יותר לדיכאון וגם לאובדנות בהשוואה לקבוצות גיל אחרות. תקופה זו, הנחשבת למאתגרת מאד עבור רבים, מאלצת אל המתבגרים להתמודד עם שינויים שונים בחייהם, הבאים לידי ביטוי הן בפן הפיזיולוגי והן בפן הנפשי.
שינויים אלה יכולים לגרום לתחושות קשות, המלוות בדיכאון ובמקרים קיצוניים יותר מובילות גם להתאבדויות. בכל שנה מתאבדים בין 70 ל – 90 בני נוער בישראל (מתוך 400 בני אדם בסך הכל). מדובר בטווח הגילאים 15 עד 24, כשמרביתם הם בנים.
מדוע זה קורה
הסיבה העיקרית לאובדנות וגם להתאבדות עצמה בחלק מהמקרים הוא הדיכאון. הדיכאון בא לידי ביטוי בירידה במצב הרוח של המתבגר, באמירות ציניות על החיים, בתחושת ייאוש וחוסר סיכוי. במרבית המצבים תהיה מלווה לזה גם ירידה בתפקודו היום יומי של המתבגר, בין אם בבית ובין אם בבית הספר, בהפרעות שינה, בירידה בלימודים, באפתיה, בהסתגרות חברתית וניתוק מהסביבה וגם בחוסר יכולתו של המתגבר למצוא או לגלות עניין בפעילויות שונות שאהב לעסוק בהן עד אותו רגע.
ירידה פתאומית במצב הרוח, כלומר – ממצב רוח חיובי לרוב למצב רוח ירוד מאד, מעידה פעמים רבות על דיכאון חמור, שעשוי להוביל לאובדנות. שימוש בסמים או שימוש באלכוהול, פרידה מבן או מבת זוג, היעדרויות מהלימודים, הפרעות אכילה וגם נטייה להתפרצויות ומיעוט של קשרים חברתיים, צריכים להדליק נורה אדומה. יש לשים לב להתנהגותו של המתבגר, לשינויים שבה ולבחון גם את תפקודו, את מצב הרוח שלו ואת האופן שבו הוא תופס את המציאות.
סימני אזהרה שיש לשים לב אליהם
ישנם אירועים שונים בחיים המהווים גורם סיכון, המוביל הוא עצמו לסימפטומים דיכאוניים וגם לאובדנות. כישלונות בבית הספר, גירושי ההורים ודחייה חברתית או התעללות חברתית הם אירועים מלחיצים מאד. גם תפיסת חייו של המתבגר יכולה להוביל אותו לייאוש ולאובדנות. הוא מנסה להתאים את עצמו לחברה, עסוק בזהותו המינית ובזהותו החברתית, מתמודד עם שינויים גופניים רבים ולא תמיד מצליח להכיל את העומס הרגשי הזה, המלווה את תקופת גיל ההתגברות.
מעבר לכך, מתבגרים שביצעו בעבר ניסיון אובדני ייתכן וינסו לחזור על כך שוב. מתבגרים אלה, בחלקם, עשויים לאיים על התאבדות, לדבר עליה ואפילו להראות את תכניתם, איך הם מתכוונים להוציא זאת לפועל. בחלק מהמקרים מעדיפה הסביבה שלא להתייחס לאיומים אלה, אולם חשוב לזכור שמדובר בסימן הדורש התייחסות מעמיקה ודחופה מאד וטיפול בהתאם.
אז, מה עושים?
המודעות הגבוהה למצוקתם של המתבגרים בתקופה זו הולידה לא מעט תכניות חינוכיות, המתקיימות הן בבתי הספר והן בצבא. הדיבור על האובדנות, על התחושות הקשות ועל המצוקה הרבה שיכולה להוביל בסופו של דבר להתאבדות (ולא רק לאיום על כך) הוא חלק מהטיפול והמניעה. מעבר לכך, הכרות עם סימני האזהרה, עם הנורות האדומות שיכולות להתריע על כך יכולה גם היא לעזור.
אסור להתעלם מהסימנים שמראים המתבגרים ולא לתפוס אותם כפינוק או אפילו כהשתמטות הדורשת מצידו של ההורה או של המערכת החינוכית יד חזקה. על ההורים לשמור על קשר תמידי עם המסגרת החינוכית ולדאוג לקבל מהם דיווח על שינויים בהתנהגותו של המתבגר.
גם יצירת קשר ישיר עם המתבגר או המתבגרת, התעניינות בהם למרות חוסר שיתוף הפעולה שלהם והקפדה לעשות זאת הם דרך למנוע התאבדויות בגילאים אלה. וכמובן, התייעצות עם גורמים מקצועיים, כמו פסיכולוג או פסיכיאטר היא דרך נוספת ומוטב שתעשה מוקדם ככל שניתן.
