המילה נוירוזה (בעיקר בהתייחסות ל"אדם נוירוטי") שגורה למדי בשפה הפופולארית היומיומית. למעשה, מדובר במילה שמקורה בפסיכואנליזה הקלאסית של המאה ה-19. בשדה המקצועי (הפסיכולוגי והפסיכיאטרי) כמעט לא מדברים עוד במושגים של נוירוזה.
מאז שפורסמו המדריכים הפסיכיאטרים השונים, ובעיקר עם יציאת הגרסה השלישית של המדריך האמריקאי (DSM-III), הסיווג והחלוקה לקבוצות של הפרעות נפשיות אינו נשען עוד על החלוקה המסורתית לנוירוזה ופסיכוזה. ויחד עם זאת, בעבודה הטיפולית הדינאמית, עדיין לא נס ליחן של ההבחנות המסורתיות, ועדיין יש מקום להבחין בין הפרעה הנשענת על נוירוזה לבין הפרעות אחרות.
נוירוזה ופסיכוזה
פרויד היה זה שיצר בצורה המובהקת ביותר את האבחנה בין שני סוגים עיקריים של הפרעות נפשיות. הקבוצה החמורה יותר הייתה קבוצת הפסיכוזות – מצבים בהם האדם מאבד את בוחן המציאות שלו, מפגין הפרעות בחשיבה ובתפיסה, נראה ביזארי ומתקשה באופן כללי להוות חלק אינטגרטיבי מתוך החברה בה הוא חי. גם כיום הפרעות אלה נקראות פסיכוזות וכוללות את הסכיזופרניה והפרעות החשיבה הקרובות אליה.
לעומת זאת, אנשים נוירוטים הם דווקא אנשים שכן מצליחים להוות חלק מהחברה, אך הם סובלים ממצוקות וקשיים ברמות שונות. לטענתו של פרויד (וממשיכיו), החיים האנושיים מונעים על ידי דחפים חייתיים, במטרה להשיג כמה שיותר עונג ולהימנע מכאב. בשלב כלשהו בהתפתחותו של התינוק, הוא מגלה שהעולם אינו מותאם תמיד לצרכי העונג שלו. הוא לומד שישנם דחפים ואימפולסים שהם אסורים בחברה, ומימושם יוביל לענישה קשה.
כך נוצר קונפליקט פנימי בין שני מבנים של האנושיות (האיד- שפועל על מנת להגיע לסיפוק, והסופר- אגו שמייצג את דרישות החברה והמוסר). המבנה השלישי, האגו (או- אני) אחראי להגיע לפשרה בין שני הגורמים הקיצוניים, והוא מוצא דרך לעבור באמצע. אך הפשרה הזו היא בהכרח לא מספיק טובה, עושה שימושים במנגנוני הגנה שעשויים להיות בעייתים ולשאוב הרבה אנרגיות נפשיות. כאשר הקונפליקט אינו נפתר בדרך טובה מספיק, יתחילו להתבטא סימפטומים שונים. סימפטומים אלה נקראו בשם הכולל- נוירוזה.
סימפטומים של נוירוזה
כאשר פרויד דיבר על נוירוזה, הוא דיבר באופן כללי על הפרעות שאינן פסיכוטיות, אך ניכר שהן גורמות למצוקה אצל המטופל, וגם גורמות לו לפנות לטיפול. היום, ניתן להשתמש בטרמינולוגיה פסיכיאטרית של ה-DSM על מנת לקרוא בשמות מפורשים למה שפרויד היה מתייחס כנוירוזה.
באופן כללי, כמעט כל מחלות הנפש (מלבד הפסיכוזות) שייכות לקבוצת הנוירוזות. בעיקר ניתן לציין את הדיכאון ואת הפרעות החרדה השונות כנוירוזות בולטות. חשוב לציין, שבניגוד לפסיכוזה בה אובד בוחן המציאות, והאדם לא בהכרח מודע למה שקורה איתו, לסימפטומים הנוירוטיים האדם מודע ומסוגל לתאר אותם. עם זאת, אין לו דרך לדעת מהם הגורמים לאותם סימפטומים, כי אלה נמצאים בחלק הלא מודע של חווייתו.
טיפול בנוירוזה
כאמור, כיום אין התייחסות לטיפול בנוירוזה בפני עצמה, משום שהפרעות שונות הנכנסות תחת קטגוריה זו דורשות או מאפשרות סוגים שונים של טיפולים. בתקופה בה הסיווג לנוירוזה ופסיכוזה (ובהמשך גם הפרעות גבוליות, הנמצאות על קו התפר בין הנוירוזה לפסיכוזה), הטיפול הנפשי העיקרי שהיה בנמצא היה הטיפול הפסיכואנליטי.
מטרתו של טיפול פסיכואנליטי לחשוף את הרבדים העמוקים באישיותו של האדם, לגלות את הקונפליקטים החבויים והמודחקים אשר מעצבים את התנהגותו, דפוסי החשיבה שלו והנוירוזות שלו. טיפול פסיכואנליטי נערך בפגישות יומיות למשך שנים.
המטפל ישב מאחורי המטופל, והנחה אותו לומר כל העולה על דעתו (אסוציאציות חופשיות). על פי התוכן שעלה, שיוחס לתהליכים לא מודעים של האיד, נתן המטפל פרשנויות שמטרתן להביא את הקונפליקט למודעות, לפתור אותו בדרך יעילה יותר, ולהפטר מהנוירוזה.
ראו גם:
תסמונת טורט
