חומרים אופיאטיים, או אופיואידים, הינם משככי כאבים ממשפחת האופיום. יעילותם הטיפולית בשיכוך כאבים הינה ללא תחליף, מאחר ואלו החומרים המשפיעים ביותר על מערכת העצבים במובן של הרגעה ושיכוך כאב.
עם זאת, לתרופות אלו יש תופעות לוואי חמורות ולעיתים אף מצבי התמכרות או תלות. מהן הסכנות באשר להתמכרות או תלות בתרופות אופיואידיות? האם משככי כאבים אופיאטיים אכן מסוכנים מבחינת סכנות אלו?
התפתחותה של התמכרות למשככי כאבים אופיאטיים
תחילה, חשוב להבין כי אחוז המתמכרים למשככי כאבים אלו כתוצאה מטיפול תרופתי הינו באזור ה-1% מסך כל המטופלים. ניתן לומר כי הסכנה להתמכרות הינה נמוכה ביותר, עד מזערית, וכי גם מבין אלו אשר מפתחים התמכרות לתרופה יש להבדיל בין התמכרות כתוצאה מהטיפול הרפואי לבין כזו אשר יש לה מרכיב נפשי קודם.
במצבים של התמכרות בהקשר לטיפולים רפואיים, המרכיב המהותי לקחת בחשבון הינו הנפשי. זאת מאחר והתמכרות איננה זהה למצב של תלות גופנית בתרופה. תלות בתרופה הינו מצב בו המטופל זקוק לתרופה, מבחינה פיזית כמו גוף המפתח כמות גדולה של קולטנים בתגובה לטיפול רפואי מסוים. במצב זה, ירידה במינון או הפסקת התרופה תוביל למצבים פיזיולוגיים המזכירים תופעות גמילה.
תרופות אופיאטיות פועלות בהשפעה על מערכת העצבים, והשפעתן הינה של צמצום תפקוד. באופן זה, הגוף מתרגל לתרופה כטיפול בכאב, ולעיתים אינו מפתח מיומנות או יכולת להתמודד עם הכאב בלעדיה. במצבים אלו, הפחתת המינון או הפסקה בנטילת התרופה עלולים להוביל בבת-אחת למצבים קשים של כאב ועוררות, מצבים הפוכים להשפעתה של התרופה. כך הגוף למעשה לומד לפתח תלות מסוימת בתרופה, אך כאמור תלות זו איננה מצב של התמכרות – המרכיב הנפשי אינו מעורב.
גמילה וסיום טיפול באופיאטיים
בשל השפעתם של משככי הכאבים ממשפחה זו על הגוף מבחינת תלותיות, סיום הטיפול חייב להיות באופן מבוקר תוך הפחתת המינון. הפסקת הטיפול באופן פתאומי עלולה להוביל למצב הפוך להשפעתה של התרופה, כך שעם הפסקת השפעתה יופיעו כאבים, עוררות, הזעות, הקאות ובחילות, ועוד. עם הפחתת המינון, אט אט הגוף מתרגל להתמודד עם המצב ללא השפעתה של התרופה. באופן זה, חוזר הגוף לתפקודו הרגיל.
מאחר והסיכוי להתמכרות כל כך נמוך, באם תהליך סיום הטיפול נערך בצורה נכונה, המטופל חוזר לתפקודו הנורמלי – ללא הכאב וללא הצורך בתרופה. עם זאת, במקרים בהם ישנה התפתחות של תלות בתרופה, ניתן לזהות האם מדובר בתלות או בהתמכרות על ידי בחינה רפואית פשוטה: בעת נטילת התרופה במצב התמכרותי, הגוף אינו עובר למצב של תפקוד נורמלי.
כמו כן, היא מלווה במצבים של אופוריה, התעלות, וכן התנהגויות המקושרות באובדן שליטה או התנהגויות קיצוניות אחרות. אם נעלה את המינון למטופל המציג תסמיני גמילה, ובתגובה נקבל תפקוד רגיל ללא אופוריה או המצבים המתוארים לעיל, ישנו סיכוי גבוה ביותר כי לא מדובר בהתמכרות אלא בתלות.
הטיפול בתלות אפשרי באופן רפואי, על ידי הפחתת המינון במתן התרופה באופן מוקפד ומדורג, ולעיתים גם בשילוב של מתן תרופתי אחר בכדי להקל על התהליך. כך או כך, המרכיב הנפשי אשר מעורב בהתמכרות אינו רלוונטי במצב זה, ועל כן כמעט בכל מקרה כזה אין צורך בטיפול נפשי מלווה לגמילה – זאת בניגוד למצב של התמכרות.
התמכרות לחומרים אופיאטיים
כאשר מדובר בהתמכרות לתרופות או חומרים אופיאטיים שונים, ולא בתלות פיזית מבחינה רפואית, סיטואציית הגמילה דומה במובנים רבים לכל גמילה מסמים. תחילה, הטיפול יתמקד בעיקר בממד הפיזי של הגמילה, אשר בו המטופל צריך לעבור דרך תסמיני הגמילה על השפעותיהם הקשות. כמובן שהטיפול במקרים של חומרים אופיאטיים אינו יכול להיות הפסקת נטילת החומר בבת-אחת, שוב בשל אותן השפעות על הגוף של התרופות. יש להפסיק את המינון באופן מדורג ומפוקח.
החשיבות בגמילה פיזית הדרגתית אינו רק עניין של הקלה על תהליך הגמילה הפיזי, אלא גם עניין של סיכון בריאותי חמור. בשל התסמינים הקשים של החומרים הללו בגמילה לא מסודרת, ייתכנו תגובות בריאותיות קשות וחמורות עד כדי מצבים של כאבים איומים ובלתי נשלטים, ובמקרים הקשים גם עם סכנת חיים ממשית. על הגמילה הפיזית להיות מבוקרת ותחת פיקוח וליווי רפואי.
לאחר הגמילה הפיזית, ייחל שלב הטיפול הפסיכולוגי המתמקד בעיקר בגורם הנפשי המעורב בהתמכרות. הבעיה בהתמכרות, בניגוד למצב של תלות פיזית, היא בעיקר הגורם הנפשי המעורב אשר מוביל את המטופל שוב ושוב לתחושת צורך בלתי-נשלט ליטול את המנה הבאה. ההתנהגות המלווה למצב זה תהיה גם היא חסרת שליטה, אך היא תוצר של מצב נפשי מסוים – ועל כן עיקר הגמילה תתמקד בממד זה.
שיטות הטיפול הנפשי-פסיכולוגי הינן מגוונות, החל מטיפולים קבוצתיים או טיפול באומנות, וכלה במפגשים עם פסיכולוג או פסיכואנליטיקאי, ופעמים רבות במעורבות פסיכיאטרית. בעוד הגמילה הפיזית הינו תהליך יחסית קצר טווח, הטיפול הנפשי יכול להימשך שנים רבות והינו תלוי במטופל ודרכי ההתמודדות שלו עם המצב ההתמכרותי.
