חומרים אופיאטים הינם למעשה חומרים המבוססים על תצורותיו השונות של המורפיום, ושימושם הרפואי הינו שיכוך כאבים. כאשר מטופל חווה כאבים חזקים כתוצאה מניתוח, פציעה או פרוצדורה רפואית כלשהי, לעיתים נהוג להשתמש בחומרים משככי כאבים על מנת להקל עליו עד אשר השלב הראשון והמשמעותי ביותר של הכאב יחלוף. עם הזמן, הכאב והשפעותיו שוככים, והשימוש בתרופה מופסק.
בזמן הטיפול במשככי כאבים אופיאטים, השפעת החומר על הגוף פוחתת ויש צורך בהגדלת המינון. הסיבה לכך קשורה לצורה בה חומרים אלו פועלים על מערכת העצבים המרכזית, ועצם העובדה כי הגוף למעשה אינו מתמודד עם הכאב אלא מרפה כל ניסיון להתמודדות כזו. כך הגוף מפתח תלות בתרופה בכדי להתמודד עם הכאב, ועם הזמן והמינון הגובר תלות זו הולכת וגוברת. אם לא תהיה התערבות בזמן, תלות זו עלולה להפוך למצב התמכרותי.
ההבדל בין תלות פיזיולוגית לבין התמכרות
ישנו הבדל מהותי בין מצב בו מטופל אינו מודע לקיומה של התמכרות, אך צורך את התרופה בשל צורך גופני עז, לבין מצב בו המטופל צורך את התרופה מתוך הכרח נפשי לא פחות מגופני. כאשר המטופל הרפואי מקבל את המתן התרופתי וגופו מפתח איזו שהיא תלות בתרופה על מנת להקל בכאב, כאשר מופיע הכאב ייתכן והמטופל אינו יודע אפילו לקשר את הצורך הזה לתרופה עצמה.
למעשה, סביר להניח כי במצב תלות הוא יקשר זאת לבעיה רפואית אשר עדיין לא נפתרה כיאות. במצב זה, הגוף למעשה מפתח תלות בתרופה על מנת להכיל את הכאב, אך מבחינה נפשית המטופל אינו מקשר בין צריכת התרופה לבין סיפוק, הנאה, או צורך התמכרותי בפני עצמו.
לעומת זאת, במצב התמכרותי ההשפעה הפיזיולוגית בהקלה על הכאב איננה המרכיב העיקרי. הצורך של המטופל הוא בנטילת התרופה מבחינה פיזיולוגית (אך לא בהכרח) ובעיקר מבחינה נפשית. השאיפה היא תחושת ההתעלות וההקלה המקושרת בהנאה המלווה לצריכת התרופה, ולא בצורך בסיסי-גופני להקלה על כאב באופן נקודתי. התחושה לאחר נטילת המנה היא של אופוריה, התעלות נפש, מעיין מצב של סיפוק עצום אשר הכאב הגופני כאילו מהווה רק תירוץ.
נגישות לחומרים אופיאטים
מאחר וחומרים אופיאטים הינם משככי כאבים נפוצים, ולמרות שצריכתם בצורה זו מחייבת מרשם רופא, ניתן לומר כי הם יחסית נגישים. תחילה, הם נפוצים במגוון רחב של תרופות לשימושים שונים – קודאין, אוקסידין, מתדון, מורפין, פטידין ואחרים. הם גם נפוצים בסירופים לשיעול ותרופות לצינון ברמות שונות. עם זאת, בחלק מן התצורות הללו השפעתם נמוכה יחסית.
מעבר לתפוצה הנרחבת של חומרים אלו, בישראל ישנה בעיית פיקוח ובקרה על מתן תרופות אשר מהווה בעיה חמורה בכל הנוגע להתמכרות לחומרים אופיאטים. בשל הקלות בה מטופל יכול לגשת ולקבל מרשם מרופאים שונים, או לזייף מרשמים, וכדומה – הנגישות לתרופה מסוג זה הינה קלה בהרבה מן המצופה. מסיבה זו, נראית עלייה של כ-30% במספר ההתמכרויות לחומרים אופיאטים בשנים האחרונות.
גמילה וטיפול במכורים לחומרים אופיאטים
השלב הראשון בכל גמילה מחומרים ממשפחת האופיואידים הינה ניקוי הגוף מן התרופה. הבעייתיות הנעוצה בשלב זה קשורה לכך שהפסקה חדה בנטילת חומרים אלו תוביל לתופעות לוואי חמורות המלוות בכאבים עזים, מאחר והגוף אינו מסוגל להתמודד עם כאב באופן נורמלי. התלות הפיזיולוגית בתרופה הינה תוצר של אי יכולת זו להתמודד עם כאב.
מסיבה זו, ישנה שיטה רפואית של גמילה מזורזת מבחינה פיזיולוגית, אשר בה המטופל עובר תהליך זירוז פיזי של הגמילה תחת הרדמה מלאה. תוך 48 שעות, המטופל משוחרר מבית החולים במצב של גמילה פיזית מהחומרים, בתהליך ללא כאב, ללא סבל, ועם מעט מאוד תופעות לוואי מורגשות.
לאחר תהליך הגמילה הפיסיולוגית, מתחיל התהליך הארוך של הגמילה הנפשית מהחומרים האופיאטים. תהליך זה מלווה בפיקוח פסיכיאטרי, ליווי פסיכולוגי או פסיכואנליטי, והוא מתמקד בצורך העמוק של המטופל לצרוך את התרופה אף על פי שאין סיבה רפואית לכך.
האספקט הנפשי המעורב בהתמכרות הינו הצד המורכב ביותר לטיפול, ועל כן טיפול זה יכול להימשך ולהתפרש על פני תקופה ארוכה. זאת מאחר והצורך הנפשי, בניגוד אולי לזה הפיזי, קשור להתחמקות או חוסר התמודדות אשר הסם או התרופה מהווים כמעיין פתרון לא מוצלח לכך. לשנות דפוסי חשיבה, צרכים עמוקים, ולרכוש את היכולת והמיומנות להתמודד עם מצבים אלו הינו תהליך ארוך ומורכב.
