כל אחד מאיתנו, באופן רגיל ונורמאלי לחלוטין, מתנתק מהחוויה. הרי לא כל הזמן אנחנו צריכים להיות בשיא הריכוז והמודעות.
כך למשל, כשאנחנו עוסקים בפעולה טכנית ואוטומטית (כמו למשל נהיגה), אנחנו מעסיקים את עצמנו במחשבות אחרות, לא חושבים על מה שאנחנו עושים. אנחנו עשויים להגיע למחוז חפצנו, וכשחושבים על זה לא מצליחים להיזכר בדרך ובמה שקרה בה.
מצב כזה נקרא בעגה מקצועית "ניתוק דיסוציאטיבי". זהו ניתוק נורמאלי, משום שברגע בו נזדקק למודעות, היא תחזור מיד ובאופן טבעי. אם משהו חריג יקרה על הכביש, למשל, מיד הניתוק נגמר, ואנחנו יכולים להתמודד עם הסכנה באופן רגיל.
אך ישנם מקרים, בהם הדיסוציאציה יוצאת משליטה. אלה הם המקרים של ההפרעות הדיסוציאטיביות. ההבדל בין דיסוציאציה נורמאלית לבין הפרעה דיסוציאטיבית, הוא השליטה- האם האדם בוחר מתי להיכנס ולצאת מהניתוק, או שהניתוק נכפה עליו, מחוץ לשליטתו.
מהי דה פרסונליזציה?
הפרעת דה-פרסונליזציה היא אחת מההפרעות הדיסוציאטיביות, והיא עשויה להיות גם סימפטום דיסוציאטיבי בהפרעות אחרות (בעיקר הפרעות חרדה. סימפטומים דיסוציאטיביים נמצאו כנפוצים ביותר בקרב נפגעי טראומה, בין אם הם מאובחנים בהפרעת דחק פוסט טראומטית ובין אם לאו).
סימפטומים
קצת קשה לתאר חוויה של דה-פרסונליזציה למי שלא חווה אותה, מכיוון שמדובר בחוויה משונה מאוד וסובייקטיבית מאוד. למעשה, האדם מרגיש מנותק מעצמו כאדם.
החוויה מתוארת, כאילו האדם "יוצא מתוך עצמו", ומתבונן על עצמו מהצד, מבחוץ. הדברים שהגוף שלו עושה, המחשבות והתהליכים המנטליים מורגשים כאילו מתרחשים מאליהם ללא שליטתו.
האנשים שנמצאים בחברתו של האדם, רואים אדם שמתפקד באופן רגיל, ולעיתים אין גם שינוי בדפוסי ההתנהגות. אבל חווייתו של האדם היא שזה קורה לו, שהוא לא שם, שהוא לא נמצא בשליטה, והוא מסתכל על עצמו כאילו היה סצנה בסרט.
חשוב לציין, שגם בזמן הדה-פרסונליזציה, שיכולה לארוך כמה דקות בלבד, או למשך זמן ארוך ביותר, אין פגיעה בבוחן המציאות- האדם יודע מה אמיתי, אך החוויה שלו שונה.
כדי לאבחן הפרעת דה-פרסונליזציה, צריך לראות מצוקה שמתעוררת אצל הפרט, או פגיעה בתפקוד שלו. אם אין פגיעה או מצוקה, כנראה שהתחושה היא קצרה וחולפת, ולא מהווה סיבה לאבחנה או להתערבות מקצועית.
כאשר דה-פרסונליזציה מופיעה כסימפטום בהפרעה מאובחנת אחרת (הפרעת חרדה, התקפי פאניקה או PTSD), לא ניתנת אבחנה ספציפית נוספת.
המקור לדה-פרסונליזציה
דה פרסונליזציה, כמו ההפרעות הדיסוציאטיביות האחרות, הוא ככל הנראה דרך של הנפש להתמודד עם דברים שאי אפשר להתמודד איתם, שיטה שיוצאת משליטה.
ההפרעה אופיינית בעיקר לניצולי טראומות. פעמים רבות, כדי להתמודד עם טראומה בזמן אמת, הנפש מצליחה לנתק את עצמה, להתבונן מבחוץ על מה שקורה "כאילו שזה לא קורה לי". זוהי דרך נורמאלית להתמודדות עם מצב לא נורמאלי.
כאשר הטראומה מתמשכת, וגם כאשר היא חד פעמית, לעיתים השיטה הזו הופכת לדרך חיים, ויוצאת משליטה. הנפש מתנתקת מתי שהיא רוצה, גם כשאין סכנה. האדם לא יכול יותר לשלוט במה שקורה, ועשוי לחוות את הניתוקים האלה כמצוקה.
טיפול בדה-פרסונליזציה
הפרעות דיסוציאטיביות הן הפרעות קשות לאבחון, בגלל הסובייקטיביות הרבה בחוויה. בדרך כלל הטיפול בהן דומה לטיפול בטראומה, שהיא מקורן. לא תמיד המטופל מסוגל לזכור את הטראומה שהובילה להתפתחות התופעה של דה-פרסונליזציה, ולעיתים נדרש טיפול ארוך וממושך בשביל להגיע למקורותיה. במקרים אחרים, הטראומה ידועה ומוכרת, ואז יש צורך בעיבודה מחדש בתנאים התומכים, המחזיקים והבטוחים של קשר טיפולי.
בפן הפסיכיאטרי, אין כיום תרופות שנחשבות ליעילות בטיפול בהפרעות דיסוציאטיביות בכלל, ובדה-פרסונליזציה בפרט, כולל נוגדי דיכאון וחרדה.
