הפרעת חרדה מוכללת הוצגה לראשונה בשנת 1980 אבל שימשה בואתו שלב כאבחנה עבור מטופלים שלא התאימו לאבחנה של הפרעות חרדה אחרות. רק בשנת 1987 הפרעת חרדה מוכללת הוגדרה באופן מדויק כדאגה מתמדת וכרונית.
הפרעת חרדה מוכללת מתאפיינת על ידי דאגה מוגזמת ובלתי נשלטת לגבי נושאים מגוונים שמתרחשת במשך מרבית הזמן לאורך תקופה של לפחות שישה חודשים. הדאגה גורמת למצוקה רגשית או לליקויים בתפקוד ומקושרת לכל הפחות לשלושה מהתסמינים הבאים: חוסר מנוחה, בעיות ריכוז, עצבנות, לחץ בשרירים ובעיות שינה.
מודלים רבים הוצגו על מנת לתת הסבר להפרעת חרדה מוכללת. להלן מוצגות שלוש גישות שבוחנות את ההפרעה מבחינת היבטיה הקוגניטיביים.
מודל ההימנעות של דאגה והפרעת חרדה מוכללת
מודל ההימנעות של דאגה רואה בדאגה בגורם מילולי שבבסיסו מחשבה שמפריעה לדימויים מנטליים ברורים וקשורה לפעילות רגשית. ההפרעה לפעילות הרגשית יוצרת את העיבוד הרגשי של פחד אשר נדרש לצורך הקניית הרגלים חדשים ודיכוי של הרגלים מזיקים.
הדאגה לפי מודל זה היא ניסיון קוגניטיבי לא מוצלח לפתור בעיות ובכך להעלים איום נתפס, בעוד שנמנעים מהחוויות הרגשיות שבדרך כלל מתרחשות אל מול איום היוצר פחד. בנוסף, החוויה של דאגה מקבל חיזוק שלילי.
לפי המודל, דימויים קטסטרופליים שנכנסים לתהליך הדאגה מוחלפים על ידי פעילות מילולית שהיא פחות מעוררת מצוקה. לכן, הדאגה מחוזקת באמצעות ההסרה של דימויים שליליים ומפחידים. הדאגה גם מחוזקת על ידי אמונות חיוביות כמו האמונה שדאגה עוזרת לצורך פיתרון של בעיות והימנעות מתוצאות שליליות.
מודל אי-הסובלנות כלפי חוסר ודאות
אנשים הסובלים מהפרעת חרדה מוכללת רואים במצבי חוסר ודאות כמצבים מלחיצים ומעוררים מצוקה. אנשים אלה רואים בדאגה כמאפשרת להם להתמודד בצורה טובה יותר עם מצבים שאין בהם ודאות והדאגה גם גורמת לבעיה להיעלם.
דאגה זו המלווה בתחושות של חרדה גורמת לאוריינטציה שלילית כלפי בעיה ולהימנעות מבעיות וכך משתמרת הדאגה.
המודל המטה-קוגניטיבי
מודל זה גורס כי אנשים הסובלים מהפרעת חרדה מוכללת חווים שני סוגים של דאגה. כאשר הם ניצבים בפני מצב המעורר חרדה, אמונות חיוביות לגבי דאגה נוצרות (האמונה שהדאגה תעזור להם להתמודד עם מצב).
דפוס זה של דאגה מוגדר כדאגה מסוג 1 והוא מאופיין על ידי דאגה מאירועים חיצוניים או מתסמינים פיסיים. דאגה מסוג 1 מעוררת באופן ראשוני תגובה של חרדה אבל בהמשך יכולה להגביר או להפחית חרדה כתלות בשאלה האם הבעיה שיצרה את החרדה נפתרה.
במהלך הדאגה מסוג 1, אמונות שליליות בנוגע לחרדה מופעלות. אנשים הסובלים מהפרעת חרדה מוכללת מתחילים לדאוג מהדאגה שהם סובלים מסוג 1, הם פוחדים שהדאגה איננה בשליטתם או שהיא אף לא בריאה או מסוכנת.
הדאגה מפני הדאגה היא דאגה מסוג 2. האמונות שהליליות בנוגע לדאגה והתוצאה שהיא דאגה מסוג 2 היא מה שמבחין בין אנשים הסובלים מהפרעת חרדה מוכללת לבין אנשים שאינם סובלים מההפרעה. דאגה מסוג 2 מקושרת לאסטרטגיות התמודדות בעייתיות ולא יעילות הכוללות בדיקה של התנהגות, דיכוי מחשבות, הסחות דעת והימנעות ממצבים מעוררי דאגה.
כיצד מטפלים בהפרעת חרדה מוכללת?
טיפול בהפרעת חרדה מוכללת ניתן באמצעות תרופות פסיכוטרופיות וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. שתי השיטות נמצאו כיעילות בטיפול בהפרעת חרדה מוכללת אולם דפוסי התגובה אינם אחידים לאורך המחקרים.
טיפולים תרופתיים נמצאו כיעילים בהפחתת תסמיני חרדה אבל לא נמצאו בעלי השפעה על משתנה הדאגה שהוא המאפיין הבולט בהפרעת חרדה מוכללת.
מחקרים הראו שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי יעיל בטיפול בהפרעת חרדה מוכללת בהשוואה לסובלים מההפרעה שאינם מקבלים טיפול ושתוצאות הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי נשמרות כשנה לאחר הטיפול.
