בני אדם הם יצורים חברתיים. אם נחשוב על זה לעומק, אחד הדברים הכי מפחידים שיש, זה להשאר לבד, 
להעזב על ידי האנשים הקרובים, החשובים והיקרים לנו. כאשר מדובר בילדים, המשמעות של נטישה כזו היא גדולה עוד יותר.
ילדים זקוקים להוריהם על מנת להתפתח ועל מנת לשרוד. הקרבה של הורים לילדיהם היא אחת מהדרישות הבסיסיות ביותר על מנת שילד יוכל להסתדר בעולם, לחקור אותו, ובהמשך- גם להפרד מהוריו ולהמשיך בדרך עצמאית משלו.
כשתינוק נולד, הוא זקוק למישהו שיספק את צרכיו. יכולותיו הקוגניטיביות לא מאפשרות לו לדעת שמישהו קיים כאשר הוא לא רואה אותו. ולכן, כשההורים יוצאים מטווח הראייה שלו, הוא לא מודע לקיומם, ולא מגיב להעדרם (כל עוד הוא לא זקוק למשהו). בערך בגיל 7-9 חודשים, תינוק כבר רוכש את היכולת לקביעות אובייקט – כלומר, הידיעה שמשהו ממשיך להתקיים גם כאשר הוא אינו רואה אותו.
במרבית המקרים, בשלב זה מתפתחת הפרעת חרדה אצל ילדים – חרדת נטישה ראשונית. כאשר ההורה יוצא מטווח הראייה – הילד נכנס למצוקה, מתחיל לבכות, ולעיתים מצליח להרגע רק כשאמא או אבא חוזרים. חרדת נטישה מסוג זה היא נורמטיבית ואף השרדותית, כי היא גורמת להורים להשאר צמודים יותר לילד. עם הזמן, הילד מתרגל, וגם מבין ומפנים שההורים הולכים ואחר כך חוזרים אליו. החרדה חולפת מאליה.
אך במקרים אחרים, חרדת הנטישה מופיעה שוב בגיל מאוחר יותר. בעיקרון, חרדת נטישה שניונית היא הפרעה שמאפיינת בעיקר ילדים, אך יכולה להופיע גם בגיל מאוחר יותר.
תסמינים ואבחון
חרדת נטישה, כשמה כן היא, מאופיינת בחרדה קבועה מפני האפשרות של העדר דמויות קרובות ומשמעותיות (אצל ילדים ניתן לדבר בדרך כלל על ההורים). ניתן לדבר על שני מצבים עיקריים:
- חרדה אקוטית: כאשר הילד חווה פרידה ממשית מדמות קרובה, עולה באופן מיידי רמת החרדה. זה עשוי להתבטא בסממנים פיזיולוגים של עליה בדופק, הזעה, רעד וכד'. המאפיינים הנפוצים ביותר אצל ילדים הם בכי עז, ותלונות סומטיות כמו כאב בטן או כאב ראש. הילדים עשויים להגיב באופן קיצוני ביותר לעזיבה של ההורים, ולעשות הכל כדי למנוע את הפרידה. מבחינה קוגניטיבית הילדים מדווחים שהם פשוט "לא רוצים" שההורים ילכו. ילדים בוגרים יותר יכולים לדווח על החשש שאם ההורים ילכו הם לא יחזרו.
- חרדה מתמשכת: ילדים הסובלים מחרדת נטישה עשויים להיות מוטרדים כל הזמן מהאפשרות שההורים יעזבו אותם. חשוב לציין, שרמה כזו של חרדה יכולה ללוות אותם כל הזמן, גם בשעות שהם לא נמצאים עם ההורים בכלל ומצליחים לתפקד באופן סביר בסך הכל. אצל ילדים גדולים יותר, או אנשים בוגרים, חרדת הנטישה בדרך כלל מתבטאת ברמת מתח גבוהה, ובחשש מתמיד שאנשים קרובים יעזבו או יעלמו מחייהם.
טיפול פסיכיאטרי בחרדת נטישה
כאמור, יש להפריד בין חרדת נטישה ראשונית, המופיעה בקרב תינוקות ומהווה שלב התפתחותי נורמאלי, צפוי ותקין, ובין חרדת נטישה שניונית המופיעה בגיל מבוגר יותר. חרדה שניונית עשוייה להיות מעיקה ביותר הן על הילד, והן על הוריו ובני משפחתו, שחשים מוגבלים ביותר בהתנהלותם.
בדרך כלל, הטיפול המומלץ במקרים של חרדת נטישה הוא טיפול פסיכותרפויטי מסוג כלשהו. ישנה עדיפות לטיפול דיאדי (הורה-ילד), העושה שימוש בטכניקות של טיפול התנהגותי – קוגניטיבי. מכיוון שמדובר בחרדה של ילדים, בדרך יעשה שימוש בהתערבויות תרופתיות- פיסיכטאריות רק במצבים מאוד חריגים, כאשר החרדה משתקת ואינה מאפשרת לילד ולהוריו כל תפקוד נורמאלי.
התרופות צריכות להיות מותאמות לגילו ומשקלו של הילד, וכוללות בדרך כלל תרופות מסוג SSRI שהן תרופות נוגדות דיכאון וחרדה. התרופות הנפוצות ביותר בקבוצה זו הן הפרוזק, לוסטרל, פריזמה, ציפרלקס וכד'. כאשר מינון התרופה מווסת, השפעתו על רמת החרדה הכללית טובה מאוד. במקרים קיצוניים של תגובות חרדתיות ביחס לעזיבה מציאותית, ניתן לעשות שימוש בתרופות הרגעה כ- SOS. רוב התרופות הללו אינן מומלצות לילדים, אך ישנן תרופות מתאימות כמו נוזינן.
