דיכאון נחשב למחלה של הדור שלנו. בעוד שרבות מהמגיפות שהיו מוכרות בשנים קודמות מוגרו על ידי האנטיביוטיקה, החיסונים וטיפולים אחרים, הרי שבתחום של מחלות הנפש ההתקדמות הייתה מוגבלת יותר.
כבר בשנות השישים של המאה הקודמת, החלו להבחין בעלייה במספר המקרים המדווחים של דיכאון. הדיכאון גורם לאנשים למצוקה וסבל רבים, לירידה ופגיעה משמעותית בתפקוד, לפגיעה בתעסוקה ובחיי המשפחה, וכמובן הוא עלול גם לגרום לפגיעות עצמיות ואפילו למוות (בהתאבדות).
בשנות השמונים חלה פריצת דרך משמעותית בטיפול בדיכאון עם המצאת הדור החדש של התרופות נוגדות הדיכאון, ובראשן הפרוזק. הפרוזק, שהינה תרופה בטוחה יחסית, עם מעט תופעות לוואי, והשפעה טובה מאוד על דיכאון, הפכה להיות תרופה נפוצה מאוד, ומועילה מאוד. ועדיין, התרופה לא פותרת את בעיית הדיכאון, בעיקר הדיכאון החריף. המחקרים בתחום ממשיכים ללא הרף.
אחד המחקרים התנהל בשנים האחרונות במשותף על ידי חוקרים מאוניברסיטת קולרדו, וחוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ובראשם פרופ' רז ירמיה מהמחלקה לפסיכולוגיה. המחקר פורסם לאחרונה בכתב עת יוקרתי ביותר בתחום הפסיכיאטריה (Molecular Psychiatry) ועורר גלים רבים בשדה הפסיכיאטרי, הפסיכולוגיה המחקרית, ובמדעי המח בכלל. יתכן שהמחקר הזה יוביל לפריצת דרך משמעותית ביותר בטיפולים בני זמננו בדיכאון.
מהלך המחקר
המחקר המדובר התבצע באמצעות עכברי מעבדה. במשך חמישה שבועות, על בסיס יומי, נחשפו העכברים למצבי לחץ שלא היו יכולים לצפות מראש את הגעתם. כצפוי, התפתחו אצל העכברים סימפטומים הדומים לאלה המופיעים בדיכאון. הם חדלו להתעניין זה בזה, נמנע מפעילויות מהנות, נראו עייפים וחסרי חיות ועוד. בשלב זה, נעשו בדיקות שונות על מבנה ותפקוד המח של העכברים המדוכאים.
ממצאי המחקר
התרופות המטפלות בדיכאון משפיעות כולן על נוירוטרנסמיטורים שונים במח. סרטונין, נוראדרנלין ודופאמין הם המוליכים העצביים שנמצאו כבעלי קשר לתמונה הקלינית של דיכאון.
במחקר הנוכחי, לא התמקדו בנוירוטרנסמיטורים, אלא דווקא בתאי המח עצמם. בתוך המח קיימים תאים הנקראים מיקרוגליה, שמהווים חלק מתוך מערכת החיסון. אלו הם תאים שאחראים על ההתמודדות של הגוף עם פולשים זרים כגון וירוסים וחיידקים, וכן יש להם תפקיד משמעותי בהתמודדות עם נזקים מוחיים. מחקרים קודמים מצאו שלתאי המיקרוגליה ישנו גם תפקיד בהתמודדות עם מצבי לחץ.
בקרב העכברים שהשתתפו בניסוי נמצאה ירידה משמעותית בייצור תאי מח חדשים באופן כללי. באופן ספציפי, נצפה שינוי בתפקוד ובמבנה של תאי המיקרוגליה. בתחילת תהליך הניסוי, החלו התאים להיות פעילים יותר- הם התרבו והתחלקו, ואף גדלו. בהמשך, החלו להיווצר בתאים המוגדלים תופעות דלקתיות, וחלק מהתאים פשוט מתו. בסוף תהליך הניסוי, שארך כאמור 5 שבועות בלבד, חלק גדול מהתאים מתו, וחלקם התנוונו, בעיקר באזורים של המח הקשורים למצבי לחץ.
מכאן עלתה ההשערה, שפיתוח תרופות שמשפיעות על תאי המיקרוגליה עשוי להיות יעיל ביותר בטיפול בדיכאון. החוקרים אף מצאו מספר חומרים בעלי השפעה ספציפית על התאים, ורשמו עליהם פטנט. כאשר ניסו לתת לעכברים חומרים, שמנעו את הפעלת היתר של התאים בשלב הראשוני של הניסוי, לא חלו אותם שינויים במבנה ובתפקוד התאים, וגם לא הופיעו הסימפטומים הדיכאוניים בקרב העכברים. לעומת זאת, בעכברים שכבר נפגעו מהדיכאון טיפלו בתרופות שגרמו להמשך פעילות היתר והתרבות תאי המיקרוגליה, וגם אז הסימפטומים הדיכאוניים נעלמו.
מחשבות לעתיד
ממצאי המחקר שתואר משמעותיות ביותר במציאת תרופות חדשות ויעילות לדיכאון, בעיקר כזה הנגרם ממצבי לחץ. כעת, עומלים החוקרים על פיתוחים של תרופות וחומרים יעילים ובטוחים לקראת ניסויים קליניים שמטרתם לבחון את האפשרויות הקליניות החדשות שנפתחו בעקבות המחקר.
