אחד הסימפטומים הבולטים של דיכאון, הוא הירידה בחשק לעשות משהו. אנשים שסובלים מדיכאון מפסיקים לעשות גם דברים שאהבו לעשות בעבר, ושגרמו להם לשמחה והנאה.
בדיכאון הכל נראה מיותר, חסר ערך, ולא מהנה. בנוסף על כך, גם הגוף מבטא את הירידה באנרגיה. אנשים הסובלים מדיכאון מדווחים על עייפות וחוסר אנרגיה. רב הזמן הם פשוט רוצים לישון (גם אם לא מצליחים להרדם או מרבים להתעורר). שני הסימנים הללו, עומדים בסתירה לכותרת שהצגנו. איך אדם שלא רוצה לעשות כלום, ושמרגיש תשוש וחסר אנרגיה יעשה פעילות גופנית?
ובעצם- בשביל מה?
דיכאון היא מחלה נפשית, אך כיום ידוע הקשר ההדוק שקיים בין הגוף לבין הנפש. גם במחלות פיזיות, לא אחת ממליצים על פעילות גופנית כדרך למנוע מחלה, וגם כדרך לעודד החלמה.
פעילות גופנית, מלבד היותה מהנה בפוטנציה, גורמת לתהליכים שונים בגוף. התהליך המשמעותי ביותר, הוא שחרור של חומרים שנקראים אנדרופינים. אנדרופינים הם בעצם משככי הכאבים הטבעיים של הגוף, הם גורמים לתחושה נעימה בגוף, לשחרור ולהסחת דעת מכאבים שונים.
פעילויות גופניות מתאימות
מכיוון שרב הסובלים מדיכאון לא יזמו בעצמם פעילות כלשהי, ופעילות גופנית באופן ספציפי, ישנם כיום מטפלים אשר מציעים את הפעילות הגופנית כטיפול בהפרעות נפשיות שונות, מתוך הדרכה והתאמת הפעילות למטופל.
ישנן פעילויות גופניות שמתאימות יותר לסובלים מדיכאון. מדובר בעיקר בפעולות מתמשכות, רצופות, ללא מכשולים, וללא עלייה פתאומית במידת המאמץ. כך למשל שחייה, הליכה וריצה נחשבות לפעילויות מתאימות. לעומת זאת, ספורט כמו הרמת משקולות (שדורש כיווץ פתאומי וקיצוני של השרירים) מתאים פחות.
התאמת הטיפול אינה מסתכמת בסוג הפעילות. חשוב לבדוק מאפיינים נוספים של המטופל כמו פעילויות שנהג לעשות בעבר, מצב גופני, ואפילו חוויות שליליות או חיוביות מהעבר שקשורות בפעילות ספורטיבית.
איך עושים את זה?
כדי להוציא אדם שסובל מדיכאון לפעילות גופנית, בדרך כלל יש צורך בהתערבות פיזית של ממש. ההמלצה לעסוק בספורט בדרך כלל אינה חזקה מספיק כדי לגרום לאדם שלא רוצה לעשות דבר, לצאת לפעילות.
מטפלים שעוסקים בספורט נדרשים ללוות את המטופל לאורך התהליך. בהתחלה, צריך לשכנע את המטופל לשתף פעולה, למרות שאין לו רצון בכך. צריך לקחת אותו יד ביד, ולבצע יחד איתו את הפעילות שנקבעה. זה לא תמיד פשוט. עם הזמן, המטופלים מסתגלים לפעילות הגופנית, וגם מרגישים את ההקלה שבאה אחרי אימון.
הטיפול בפעילות גופנית חייב להיות הדרגתי. אי אפשר להוציא אדם שסובל מהדיכאון מהמיטה ישר לריצת מרתון. המטפל צריך להיות קשוב למטופל, ללכת בצעדים קטנים שתואמים את יכולתו הפיזית והנפשית. אין צורך ללחוץ על המטופל, אלא רק לעודד אותו, לשכנע אותו, ולחזק אותו. בכל פעם אפשר להרחיב את טווחי התנועה, את רמת הקושי ואת משך זמן הפעילות.
מתי כדאי לנסות?
אימון גופני לא יכול להזיק, בכל מקרה. גם מחוץ למסגרת טיפולית מקצועית, עידוד אדם הסובל מדיכאון לצאת לפעילות גופנית יכול להיות מועיל. מטפלים בתחום מעידים שהם מצליחים לעיתים לשפר את מצבם הנפשי של אנשים ששום טיפול אחר לא הועיל להם.
ברב המקרים, מומלץ על טיפול שמשלב פעילות גופנית בנוסף לטיפולים אחרים, כמו טיפול פסיכיאטרי או טיפול פסיכותרפויטי אצל פיסכולוג, למשל. חשוב שפעילות גופנית, שנעשית במסגרת טיפולית, תעשה על ידי מאמן בעל רקע בפסיכותרפיה. כך, המאמן גם יוכל להתאים למטופל את הפעילות המתאימה לו ביותר, שתסב לו הנאה ותועלת, וגם יכול להוות מדריך, ואוזן קשבת בזמן האימונים, ברגישות הנדרשת לאנשים הסובלים מדיכאון.
