"במלחמה אין מנצחים" גורסת האמירה הידועה, והנכונה כל כך. כשמדברים על מלחמות, מדברים בדרך כלל על מנצחים ומפסידים, על רווחים והפסדים טריטוריאליים או כלכליים.
בתוך המדינות, מדברים גם ברמה אישית יותר. מדברים על מספר החללים, על משפחותיהם, ולפעמים גם על הפצועים ועל חוויות הקרב. בפינה חשוכה מאחור, מחוץ לאור הזרקורים, נמצאים בדרך כלל הלוחמים ששרדו. אלה שלא נפצעו, אלא שעברו את המלחמה בשלום. המלחמה תמה, והם חוזרים לבתיהם, לשגרת חייהם…
האומנם?
עבור חלק מהחיילים המלחמה באמת נגמרת. אבל עבור אחוז לא מבוטל מהחיילים (הסטטיסטיקות מדברות על מעל ל-10%), המלחמה לא נגמרת עם השחרור והחזרה הביתה. המלחמה והקרבות ממשיכים ללוות אותם בשכבם ובקומם, להכתיב את חייהם, לגרום למצוקה גדולה ולפגיעה בכל התחומים.
אנשים אלה מכונים בלשון הציבור "הלומי קרב". הלם קרב הוא למעשה סוג ספציפי של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) הנגרמת כתוצאה מהשתתפות במלחמה, קרב, או פעולה צבאית אחרת.
הטראומה
כל האנשים הסובלים מ-PTSD הם אנשים שחוו טראומה. אצל הלומי הקרב הטראומה התרחשה בעת פעילות צבאית.
טראומה היא מצב בו האדם חש שיש סכנה מוחשית לחייו או לשלמות גופו או נפשו, או שהוא רואה מישהו קרוב אליו נמצא בסכנה כזו. בזמן הטראומה האדם חש חרדה, פחד או חוסר אונים, למרות שיתכן בהחלט שתפקודו ממשיך להיות ללא דופי.
הלומי קרב מדווחים על מגוון רחב של טראומות- סכנה בשדה הקרב, התפוצצויות, יריות קרובות, פציעה, פציעה או מוות של חבר לנשק, הצורך לפגוע בגופם ובחייהם של חיילי האויב ועוד. נמצא כי אין קשר בין מידת הסכנה האובייקטיבית בעת התרחשות הטראומה לבין עוצמתה של ההפרעה בשלבים מאוחרים יותר.
סימפטומים להלם קרב
הסימפטומים של הלם קרב כוללים סימנים חודרניים, הימנעותיים, מעוררים ודיסוציאטיביים. החודרנות מתבטאת במחשבות שלא עוזבות, זיכרונות חוזרים ונשנים של האירוע הטראומטי, חלומות בהקיץ וסיוטי לילה.
בעצם כל דבר עלול להזכיר את הטראומה, ולכן נכנסים גם סימפטומים הימנעותיים- האדם מנסה להימנע מכל מה שמעורר את הזיכרונות. הוא עלול להתרחק מאנשים שהיו עימו בקרב, להימנע מרעשים מסוימים, ממראות מסוימים ועוד.
ההימנעות יכולה להביא להגבלה מאוד משמעותית על פעולותיו של האדם, ולצופה מבחוץ יראה הרבה פעמים שאין קשר בין האירוע לבין מה שמזכיר אותו.
כאשר אדם נחשף לגירוי שמזכיר את האירוע, מתעוררים הסימפטומים של עוררות היתר. בעצם המערכת הפיזיולוגית נכנסת לעמדה של בריחה או לחימה, כמו בזמן אמת, למרות שהסכנה כבר חלפה. עוררות היתר מתבטאת בעליה בדופק, עליה בלחץ הדם, הזעה, רעידה ועוד.
סימפטומים דיסוציאטיביים גורמים לתחושה של ניתוק, כאילו החוויה לא קורת לי. האדם מרגיש כאילו הוא רואה את עצמו מבחוץ, כאילו הוא חי בתוך חלום. הרבה פעמים הוא גם שוכח פרטים מאוד משמעותיים מהאירוע הטראומטי, ומתקשה לדבר עליו.
טיפול בהלם קרב
הטיפול בהלם קרב הוא חשוב ביותר, ונמנע הרבה פעמים מהלוקים בו בעקבות התפיסה המוטעית שמדובר ב"חיילים גיבורים" או באנשים שלא נפגעו. בישראל נמצאים חולים רבים שאינם מטופלים במשך עשרות שנים, בעקבות המודעות הנמוכה להפרעה. אנשים אלה סובלים מרמת תפקוד נמוכה, מחוויה חוזרת ונשנית של הטראומה יחד עם חוסר קבלה של הסביבה שלהם.
הטיפולים המומלצים ביותר להלומי קרב הם טיפולים הנשענים על טכניקות קוגניטיביות התנהגותיות, ובראשם השיטה של הישראלית עדנה פואה, החשיפה הממושכת (PE). הרעיון בשיטה זו הוא להוביל את המטופל, בסביבה בטוחה ומוגנת, לשחזר שוב ושוב את הטראומה שלו, לחוות אותה שוב ושוב, עד שהיא לא מעוררת יותר את כל המנגנונים של החרדה וההימנעות. טיפול זה הוכח כיעיל ביותר במקרים רבים.
