טריכטלומניה

טריכטלומניה היא הפרעה פסיכולוגית שהסובלים ממנה תולשים את שערם ובעקבות זאת גורמים לעצמם קרחות.

ההפרעה נחשבת להפרעת שליטה בדחפים, כלומר הסובלים ממנה נתקפים בדחף לתלוש שיער למרות שהם לאו דווקא מעוניינים לבצע פעולה זו ובוודאי אינם מעוניינים בתוצאות ההרסניות של הפעולה.

יש בתלישה מעין השפעה מרגיעה של הפגת מתחים אולם התלישה יכולה גם לשמש לצורך הגברה של מיקוד, למשל לצורך למידה של חומר שלא מצליחים להתרכז בו.

בקרב חלק מהמטופלים הסובלים מההפרעה יש התנהגויות המשך בעקבות תלישת השיער כמו משחק עם השיער שנתלש, הכנסתו לפה וכדומה. במקרים נדירים יותר, קיימת תופעה הנקראת טריכופאגיה ובה בולעים את השיער הנתלש, תופעה הגורמת לבעיות עיכול, לעיתים קשות, שכן השיער נתקע במערכת העיכול. דווחו גם מקרי מוות כתוצאה מטריכופאגיה.

רבים מהסובלים מההפרעה אינם מוכנים להודות בכך, עקב ההשלכות של סטיגמה חברתית הנלווית לכך. בעיני הסובבים מחזה של תלישת שיער הוא מוזר מאין כמוהו והסובלים מההפרעה נוטים להיות טיפוסים מרצים מאד, כלומר הם יעמידו פנים שהכל אצלהם בסדר. רבים מהם נתפסים כאנשים מוצלחים שמתפקדים בצורה טובה ולכן התיוג שלהם כסובלים מהפרעה שכזו עלול להזיק להם.

לכן, הם נוקטים בשיטות מאד יצירתיות על מנת להסוות את ההפרעה כמו תלישת השיער במצבים שבהם הם נמצאים לבד או כשאיש אינו מסתכל.

לעיתים במצבים בהם המתח הוא גדול והחוויה היא של מצוקה, הסובלים מההפרעה יכולים להכניס את עצמם למצב דמוי טרנס, שבו הם מאד ממוקדים בחוויות הקשות שעברו שהולידו את המצוקה הנפשית, והם מנתקים את עצמם מהחוויה החיצונית, כך שהם פחות שמים לב לנוכחות של אנשים אחרים מסביבם. במצב זה הם יכולים להמשיך בעיסוק של תלישת השיער גם אם אחרים נמצאים בסביבה ושמים לב להתנהגותם הלא שגרתית.

 שכיחות ההפרעה

• מסקנות אודות שכיחות ההפרעה הן בעייתיות מכיוון שכאמור רבים מהסובלים מההפרעה אינם מוכנים להודות בכך ואינם פונים לטיפול. ההערכה היא ש 1%-2% מהאוכלוסיה סובלים מטריכטלומניה וכ-10% מהאוכלוסיה חווים שלבים שונים של תלישת שיער כפייתית במהלך החיים.
• בקרב מבוגרים ההפרעה שכיחה פי שניים בקרב גברים בהשוואה לנשים ובקרב ילדים אין הבדל בשכיחות ההפרעה בין המינים.
• ההפרעה שכיחה פי 7 בילדים לעומת מבוגרים
• ההפרעה שכיחה בקרב בנים יחידים ובקרב אחים בוגרים במשפחה.
• להפרעה יש ככל הנראה מקור גנטי שכן נמצא כי לכרבע מהסובלים מטריכלטומניה יש בני משפחה שגם כן סובלים מאותה הפרעה.

לאנשים הסובלים מטריכטלומניה יש נטיה לסבול מתחלואה נלווית, כלומר הם סובלים מהפרעות נוספות מלבד הטריכטלומניה כמו הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית ודיכאון. הסיבות לכך היא שנוירוטרנסימיטורים מסוימים במוח שמשחקים תפקיד בטריכטלומניה, משחקים גם תפקיד חשוב בהפרעות הנוספות. בנוסף לכך התוצאות של תלישת השיער שהן התקרחות במקומות מסוימים בקרקפת, מביאות לירידה בדימוי העצמי ועקב כך לסבל מחרדות נלוות או דיכאון.

טיפול בטריכטלומניה

ניתן להשתמש בטיפול תרופתי לטיפול בטריכטלומניה. נוגדי דיכאון, המתמקדים בנוירוטרנסימור דופמין, נמצאו כיעילים בטיפול בהפרעה רק בחלק מהמחקרים. תרופות ממשפחת SSRI שפועלות על הנוירוטרנסמיטור סרוטונין נמצאו כיעילות במידה מסוימת בטיפול בטריכטלומניה אולם יש להם תופעות לוואי בעייתיות.

לכן, הטיפול הטוב ביותר הוא טיפול התנהגותי (שיכול להיות משולב עם טיפול תרופתי במידת הצורך).

בשלב הראשון של הטיפול קיימת העלאה של המודעות לתלישת השיער, שזהו החלק החשוב ביותר בתהליך שכן מכיוון שרבים מהסובלים מטריכטלומניה מתביישים בהפרעה וחלקם אפילו אינם מודעים אליה ומבצעים את תלישת השיער בהיסח הדעת. הכרה בכך שיש הפרעה היא צעד חשוב על מנת להבין את הגורמים אליה ולעבור תהליך שבסופו אולי תהיה הקלה בתסמינים.

העלאת המודעות מתבצעת האמצעות טכניקות של רישום המצבים בהם מתבצעת התלישה והזמן בו היא מתרחשת ודיווח על מאפיינים ייחודיים נוספים שקשורים להרגלי התלישה, כמו המצבים שמעוררים אותם או סוגי השערות הנתלשות (ידוע שהסובלים מההפרעה לעיתים מעדיפים תלישה של סוגי שערות מסוימות על פני אחרות ומאד רגישים למרקמים מסוימים של השערה כמו פיצולים בשערה או עובי של השערה).

שלב נוסף הוא היפוך ההרגל על ידי אגרוף של היד ברגע שיש דחף לתלוש את השערה או חשיבה על מצבים שליליים שיכולים להיות מקושרים לתלישת השיער.

חשוב לזהות את הגורמים המקדימים המביאים לתלישה כמו תחושות של מתח או שיעמום.

היפנוזה ושיטות הרפייה שונות נמצאו גם הן יעילות לצורך טיפול בטריכטלומניה.