תרופת טגרטול

טגרטול היא השם המסחרי של תרופה שנקראת קארבאמאזפין המשמשת לטיפול בהפרעה דו-קוטבית וגם כתרופה אנטי-אפילפטית.

התרופה נמצאה כיעילה גם לטיפול בהפרעות ספציפיות אחרות כמו טיפול בנירלגיה של העצב המשולש, סכיזופרניה והפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות.

אופן הפעולה של טגרטול

תעלות נתרן הן אלה המאפשרות לנוירונים במוח ליצור אירועים חשמליים לצורך תקשורת בין מספר תאים עצביים. לאחר שתעלות הנתרן נפתחות על מנת לייצר את האירוע החשמלי, הן נסגרות ומפסיקות לפעול לפרק זמן ארוך.

טגרטול גורם לפחות תעלות נתרן להיפתח וכך יש פחות עוררות במוח ופחות סיכוי ליצור אירועים חשמליים.

תופעות לוואי

תופעות הלוואי של השימוש בטגרטול כוללות:

• תחושה של עייפות וריפיון
• כאבי ראש ומיגרנות
• בעיות של קואורדינציה הנובעות מבעיות נוירולוגיות, למשל הליכה מגושמת או רפלקסים מוגברים ומעוותים
• כאבי בטן

הטיפול המקובל כיום בהפרעה דו-קוטבית הוא ליתיום, אולם לליתיום יש תופעות לוואי לא נעימות אותם חווים חלק מהמטופלים בתרופה כמו נטייה לתרדמת ובעיות קיבה ומעיים ולכן נדרשת אלטרנטיבה לטיפול זה.

אחת האפשרויות היא טגרטול, שידועה כתרופה יעילה במניעה של מחזורים מהירים של מצבי רוח משתנים ובהפחתה של תוקפנות אצל בעלי הפרעה דו-קוטבית.

מחקרים שבחנו את היעילות של טגרטול

משאל שהתבצע בין חברי האגודה לפסיכיאטריה ונוירולוגיה ביפן בחן את היעילות של טגרטול. ההפרעות שלגביהן טגרטול נמצאה כיעילה היו הפרעה דו-קוטבית, מאניה, סכיזופרניה, פסיכוזה לא-טיפוסית, הפרעות אישיות, הפרעות התנהגות בקרב ילדים ומבוגרים והפרעות כאב.

על מנת לקבוע את ההשפעה האנטי-מאנית של טגרטול, נערך ניסוי שהשווה בין ההשפעה של טגרטול לבין ההשפעה של קלורופרומזין (תרופה נוספת שנחשבת ליעילה בטיפול במאניה) בקרב 63 אנשים בעלי הפרעה דו-קוטבית שהיו בשלב המאני של ההפרעה בעת ההשתתפות במחקר.

שיפור במצב ההפרעה נמדד על סמך ההפחתה בשיעור התסמינים המאניים. נמצא שבקבוצה שקיבלה טרגטול רמת השיפור היתה 70% ואילו בקבוצה שקיבלה קלורופרומזין רמת השיפור היתה 60%.

עד היום היו מספר מחקרים שבחנו את היעילות של הטיפול בהפרעה דו-קוטבית באמצעות ליתיום בהשוואה לטגרטול. מחקר שנערך בנושא בחן את היעילות של שני הטיפולים בקרב קבוצה של 40 מטופלים עם הפרעה דו-קוטבית או הפרעות סכיזו-אפקטיביות (הפרעות הקשורות במצב הרוח).

ממצאי המחקר לא הראו הבדלים משמעותיים בין שני סוגי הטיפול מבחינת הנסיגה של מטופלים להתקפים הקודמים שלהם, במעקב שנערך כשלושה חודשים לאחר סיום הטיפול. עם זאת, היו מעט יותר תופעות לוואי בקרב המטופלים שקיבלו טיפול באמצעות טגרטול.

מחקר נוסף בחן את ההשפעות האנטי-מאניות של ליתיום לעומת טגרטול לאורך תקופה של טיפול בן ארבעה שבועות בקרב קבוצה של 34 מטופלים מאניים. ליתיום נמצאה יעילה יותר במידה מסוימת למרות שהעליונות שלה על פני טגרטול לא הגיעה לרמה של מובהקות סטטיסטית.

מחקר שלישי שבחן את היעילות של טגרטול העלה תוצאות עגומות למדי, כיוון שניתן היה לומר שרק 14 מבין 54 המשתתפים במחקר, מצבם השתפר. המחקר בחן את היכולת של טגרטול לטפל במאניה חריפה ולאור הממצאים ייתכן שהוא טוב יותר כטיפול מונע ולא כטיפול כשהמאניה בשיאה.

במחקר זה גם כן נעשתה השוואה ליכולת של ליתיום לשפר את מצב המשתתפים וממצאי המחקר העלו שהשפעת הליתיום היתה טובה יותר במידה מעטה בהשוואה להשפעה של טגרטול, אולם יתרון זה לא היה משמעותי.

כנראה רוב השיפור במצב הנבדקים היה מיוחס לריפוי ספונטני (כלומר ריפוי עם הזמן, ללא קשר לתרופות) וככל הנראה לטיפול התרופתי לא היה קשר רב לשיפור במצב הנבדקים.