חרדה חברתית

בתוך הפרעות החרדה, קיימת משפחה של חרדות הנקראות "פוביות ספציפיות". חרדות אלה מתעוררות כתוצאה מחשיפה לאובייקט ספציפי, כאשר הנפגע יודע לומר שזה הדבר שמפחיד אותו. בתוך הפוביות הספציפיות ניתן למצוא גבהים, מקומות סגורים, בעלי חיים שונים, חרדת נהיגה, פחד מדם ועוד.

התייחסות מיוחדת מקבלת הפוביה הקשורה לחשיפה חברתית. החרדה (או הפוביה) החברתית מתאפיינת בכך שהחרדה מתעוררת כתוצאה מהחשש להיות מובכים או מושפלים על ידי הסביבה החברתית. חרדה חברתית יכולה להתבטא למשל בחרדת במה.

בעצם, בני האדם הם חיות חברתיות. אנחנו חייבים לחיות בתוך חברה כדי להתקיים, וכדי לפתח את עצמנו. במידה כזו או אחרת, רוב בני האדם עסוקים, לפחות מידי פעם, בשאלה איך הם נראים בעיני אחרים, מה חושבים אליהם, ומה יכולה להיות התגובה של הסביבה.

בדרך כלל המחשבות הללו מלוות אותנו, וגם אם משפיעות חלקית על התנהגותנו ובחירותינו, אנחנו יכולים לחיות במחיצתן בשלום. אצל הסובלים מחרדה חברתית, המחשבות הללו מהוות את העיקר. הן מעוררות רמה גבוהה של חרדה, אי אפשר לעשות כמעט כלום בלי לחשוב עליהן, וזה, כמובן, גם גורם למצוקה וגם עשוי לפגוע במידה משמעותית בתפקוד היומיומי.

חרדה חברתית מלווה כמעט תמיד בדימוי עצמי נמוך- אם כל הזמן יש חשש שהסביבה חושבת עלי דברים רעים, עשויה להביך אותי או להשפיל אותי, הרי שזה מעיד על כך שאני פחות טוב מאחרים. חרדה חברתית היא הפרעה נפוצה למדי (כ-7% מהאוכלוסיה), ומופיעה יותר בקרב נשים.

תסמינים ואבחון

ניתן לחלק את התסמינים של החרדה החברתית לשלושה תחומים:

• תסמינים פיזיולוגיים: חשיפה לסיטואציה חברתית גורמת לסימפטומים של חרדה כגון דפיקות לב, רעד, קוצר נשימה, כאבי בטן, סחרחורת, הזעת יתר ואודם בפנים (סומק). תסמינים אלה הם ביטוי של הפעלת מערכת תגובה של fight or flight שתפקידה להכין אותנו להתמודדות עם סכנות. בחרדה חברתית לעיתים התוצאה היא freeze- האדם לא מסוגל לנוע, או לדבר.
• תסמינים קוגניטיביים: החרדה החברתית מעוררת מחשבות אוטומטיות, מיידיות ובלתי רציונאליות, העוסקות במה חושבים עלי, ואיך אני נראה כרגע בעיני אחרים. בדרך כלל התשובות האוטומטיות לשאלות הללו הן שליליות – אני אידיוט/מוזר/נלעג וכד'. בנוסף, כאשר החרדה מתעוררת ניתן לראות קשיים קוגניטיביים בעיקר בתחומי שליפה וזיכרון.
• תסמינים התנהגותיים: הדרך של הסובל מחרדה חברתית להתמודד עם המצוקה הגדולה שהוא חש היא הימנעות. אנשים אלה משתדלים כמה שיותר להתרחק מסיטואציות חברתיות, לא למצוא את עצמם במצב שהם נמצאים במרכזה של סיטואציה חברתית (כמו למשל פחד מול קהל). הם בדרך כלל עומדים מהצד ומתבוננים במה שקורה בלי יכולת להיכנס לתוך הסיטואציה.

הפרעת חרדה מאובחנת כאשר מופעים הסימפטומים הנ"ל, וכשאי אפשר לקשר אותם להפרעה אחרת (כמו PTSD או הפרעת אישיות סכיזואידית).

טיפול בחרדה חברתית

הטיפול המומלץ ביותר להתמודדות עם פוביות ספציפיות בכלל ולטיפול בחרדה חברתית בפרט הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי. בטיפול זה המטופל לומד לזהות את הקוגניציות הלא-רציונאליות ולהחליפן בקוגניציות יעילות יותר להתמודדות. הוא לומד טכניקות של הרגעה עצמית, ונחשף בליווי המטפל באופן הדרגתי לסיטואציות מעוררות חרדה, עד שהוא לומד לשלוט במידת החרדה המתעוררת.

למרות יעילותו של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, ישנם מקרים בהם רמת החרדה כל כך גבוהה, והמצוקה כל כך קשה, שקשה להתחיל בטיפול ללא תמיכה תרופתית. הטיפול התרופתי בחרדה כולל שני סוגים של תרופות:

• נוגדי דיכאון וחרדה – תרופות ממשפחת ה-SSRI, כגון פרוזק, ציפרלקס, פבוקסיל ולוסטרל, מועילות בהפחתת רמת החרדה הקבועה המלווה את הסובלים מפוביות. תרופות אלה נלקחות (במרשם רופא) לאורך זמן, כאשר השפעתן מגיעה למיטבה לאחר 3-8 שבועות. התרופות מקלות על החרדה, משפרות את מצב הרוח, ועשויות גם להשפיע על הדימוי והביטחון העצמי.

• SOS – קבוצה אחרת של תרופות מיועדת לטיפול נקודתי בסיטואציות מעוררות חרדה. תרופות כמו וואליום נלקחות על מנת להגיע להרגעה לפני חשיפה ידועה לסיטואציה חברתית מעוררת חרדה, אך הן אינן מיועדות לשימוש קבוע יומיומי.

ראו גם:
הפרעת הסתגלות