התחום של בריאות הנפש הוא תחום שהולך ומתפתח בעשורים האחרונים. אם בעבר היו מתייחסים לאנשים הסובלים ממחלות נפש כאל משוגעים שיש להרחיקם מהחברה, היום ברור ששילוב בחברה וטיפול בקהילה כמו אשפוז יום הוא הדרך המועדפת לטפל בחולים, ולהעניק להם איכות חיים גבוהה ככל האפשר.
עם זאת, לעיתים מצב של אדם מתדרדר מאוד, עד כדי פגיעה נואשת ביכולתו לתפקד ולהשתלב בסביבתו הטבעית. כאשר אדם כזה יגיע לטיפול, יומלץ לו, במקרים הקיצוניים, על אישפוז במחלקה פסיכיאטרית לשם קבלת טיפול אינטנסיבי וממוקד יותר ממה שניתן להעניק לו מחוץ למסגרת זאת.
אך לעיתים אנשים, למרות המצוקה והקושי שהם חווים, מתנגדים לקבלת העזרה הניתנת באשפוז. במקרים מסוימים מאפשר החוק לאשפז אנשים שאינם מעוניינים באשפוז, וזה נקרא "אשפוז כפוי".
מתי ניתן לאשפז בכפייה?
לא בכל מצב של מחלה נפשית ניתן לאשפז בכפייה, גם כאשר גורמים מקצועיים חושבים ומעריכים כי הטיפול הטוב ביותר לחולה יינתן במסגרת של אשפוז.
אשפוז בכפייה הוא פרוצדורה שמוסדרת בחוק הטיפול בחולי נפש (1991). ניתן לאשפז בכפייה כאשר יש אינדיקציות משמעותיות לכך שהאדם עשוי לסכן את עצמו או לסכן את הסביבה, כתוצאה ממצבו הנפשי. זהו אשפוז כפוי שנעשה במצב חירום. בנוסף, ניתן להחליט על אשפוז כפוי כאשר לאורך זמן המצב הנפשי מדורדר ביותר, והחולה לא דואג לעצמו באופן בסיסי.
מחלת נפש על פי החוק מוגדרת כמצב בו האדם מאבד קשר עם הסביבה ועם המציאות. למעשה זוהי הגדרה חלקית, אך היא מתארת את מצבם של החולים הקשים ביותר. המקרים הנפוצים ביותר המגיעים לאשפוז בכלל, ולאשפוז כפוי בפרט הם של דיכאון מג'ורי, סכיזופרניה על סוגיה, והפרעות אישיות שונות. הסכנה לפרט נובעת בדרך כלל מנטיות אובדניות או מניסיונות אובדניים של ממש, כמו גם מאקטים של פגיעה עצמית (חיתוך ורידים, התנהגויות מסוכנות וכדומה).
הסכנה לציבור נובעת בדרך כלל ממחשבות שווא שגורמות לפרט לחוש שהוא נמצא בסכנה ועליו להתגונן, ולכן הוא עשוי לפגוע באנשים קרובים או זרים.
מעניין לציין, שישנם מקרים בהם אנשים מסכנים את עצמם, ובכל זאת החוק אינו מתיר אשפוז כפוי, משום שאין הוכחה לפגיעה בבוחן המציאות. כך למשל, נשים בגירות הסובלות מאנורקסיה (כאשר מניעת המזון מהווה סכנת חיים ממשית), אינן מאושפזות בכפייה על פי חוק.
מי מחליט על האשפוז?
הצורך באישפוז עולה בדרך כלל מצידם של אנשים קרובים לחולה (שחשים את הסכנה, או רואים את חוסר התפקוד), אשר פונים לאנשי מקצוע, או אנשי מקצוע שמטפלים בחולה באופן סדיר (פסיכולוג, עו"ס או פסיכיאטר).
על מנת לאשפז בכפייה, על איש מקצוע לפנות לפסיכיאטר מחוזי ולהציג בפניו את הנימוקים לאשפוז. הפסיכיאטר המחוזי דוחה או מאשר את הבקשה לאשפוז כפוי.
תהליך האשפוז
אשפוז כפוי מאושר בתחילה לשבעה ימים לכל היותר. במשך זמן זה נדרש המוסד האשפוזי להעריך את מצבו של החולה, את הסכנה שהוא מהווה לעצמו או לציבור, ולנסות לאזן את המצב באמצעות טיפולים תרופתיים ופסיכולוגיים.
לאחר שבוע, ניתן להגיש בקשה להארכה של האשפוז בשבעה ימים נוספים. אם הצוות המקצועי מתרשם שהסכנה ממשיכה להתקיים, עליו להגיש בקשה להקמת וועדה פסיכיאטרית, בה יושבים 3 אנשי מקצוע שיכולים להאריך את האשפוז הכפוי בעוד חצי שנה.
יש לציין, שבמהלך האשפוז הכפוי לא נפגעות זכויותיו הבסיסיות של החולה אשר עומדות לכל חולה שמאושפז מרצונו במחלקה פסיכיאטרית. זכותו לקבל הסברים על מצבו ועל הטיפול שהוא מקבל, וזכותו להשתתף בכל הפעילויות שמציעה המחלקה. הוא לא מאבד את הזכות לטפל בענייניו שמחוץ למחלקה.
