קלסטרופוביה היא אחת מהפרעות החרדה המוכרות בקרב הציבור, ורבים משתמשים במילה הזו על מנת להגדיר כל מיני חששות ופחדים שמתעוררים בהם בסיטואציות מסוימות, גם אם האבחנה הפסיכיאטרית אינה מתאימה להם.
קלסטרופוביה היא הפרעה ממשפחת הפוביות הפשוטות (פוביה פשוטה יכולה להיות מצב מורכב מאוד, ומפריע מאוד, אך היא נקראת כך משום שהחרדה מתעוררת כתוצאה מאובייקט מוכר וידוע), כאשר החרדה מתעוררת מפני שהייה במקומות סגורים, צפופים, או מקומות שקשה לברוח מהם.
החרדה יכולה להתעורר בסיטואציות כגון נסיעה במעלית, צפיפות באוטובוס, שהייה בתוך חדר סגור או אפילו בתוך אולם עצום שדלתותיו סגורות. החרדה מתבטאת הן במישור הגופני, הן במישור הרגשי, ויוצרת תגובות התנהגותיות משמעותיות.
כאמור, אנשים עשויים לדווח על עצמם שחשו תחושות קלסטרופוביות- למשל כשנסעו במעלית, או כשמצאו עצמם נעולים בחדר מסיבה כלשהי. תחושות קלסטרופוביות קיימות כמעט אצל כל אחד, אך כאשר מאובחנת הפרעה פובית של ממש, התחושות הללו מתעוררות באופן תכוף, וגורמות להימנעות אשר פוגעת באפשרות של האדם לתפקד באופן משביע רצון בחיי היומיום שלו.
סימפטומים ואבחנה
כאמור, בדומה לפוביות אחרות, קלסטרופוביה מאופיינת בסימפטומים משלושה סוגים:
- סימפטומים פיזיולוגים: השהייה במקום סגור, צפוף או נעול מעוררת את המערכת הסימפתטית של הגוף, אותה מערכת שאחראית להכין את גופנו ל"לחימה או בריחה" במקרה של סכנה. התוצאה היא שהאדם חש עלייה משמעותית בקצב הלב, הוא עשוי לרעוד או להזיע באופן מוגזם, הפה מתייבש, ולעיתים הגוף מנסה לרוקן עצמו מכל דבר שיכול להכביד עליו (מה שמתבטא בהקאה או בשחרור שתן), לחץ הדם עולה, חלה ירידה בתחושה של האזורים הפרפריאלים של הגוף (כמו נימול בקצות האצבעות) והאישונים מתרחבים. כל התחושה גורמת לאנשים לחשוב שמשהו לא מציאותי קורה להם, או שהם הולכים לקבל התקף לב או למות.
- סימפטומים קוגניטיביים: כאשר החרדה מתפתחת, האדם חושב שהוא הולך למות. מחשבות שונות מחזקות תחושה זו- הוא נותן פרשנות הן לסיטואציה החיצונית (אני כלוא, אי אפשר לברוח, אני אמחץ למוות, אני איחנק וכו'), והן לסימפטומים שהגוף שלו יוצר (אני מקבל התקף לב, אני נחנק). המחשבות הללו חוזרות על עצמן שוב ושוב, והאדם לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר (עוד מעט הדלתות יפתחו ואני אצא. תיכף יבואו לחלץ אותי. אני רק נלחץ, זה לא התקף לב).
- סימפטומים התנהגותיים: התקף חרדה כפי שתואר הוא דבר מפחיד מאוד. אנשים שלומדים לדעת שסיטואציה או אובייקט מסוים גורמים להם לכזו עליה ברמת החרדה, עושים הכול כדי להימנע מחזרה נוספת על כך. לכן, אנשים הסובלים מפוביות בכלל, ומקלסטרופוביה בפרט, נוטים להימנע ממה שמפחיד אותם. קלסטרופובים מוצאים פתרונות יצירתיים על מנת לא למצוא את עצמם כלואים בתוך מקום צר או צפוף שעלול לעורר את חרדתם. הם נמנעים ממעליות, אוטובוסים או חדרי מדרגות. הם מוכנים לוותר על פעילויות ולשנות בחירות משמעותיות בחיים – רק כדי לא לחוש שוב את החרדה המתעוררת.
טיפול בקלסטרופוביה
כיום, מקובל שהטיפול המתאים ביותר לפוביות הוא הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי. זהו טיפול ממוקד מטרה, וקצר מועד באופן יחסי, שמטרתו לשנות את הקוגניציות ואת ההתנהגויות האופייניות לקלסטרופוביה. העיקרון שעומד מאחורי הטיפול הוא שבחשיפה מספיקה לסיטואציה המפחידה, תחול דה-סנסטיזציה, כלומר ירידה ברגישות, ולאחר שהחרדה תגיע לשיאה, היא תפחת.
המטופל לומד כיצד להתמודד עם רמות החרדה, ונחשף למעוררי החרדה באופן מבוקר. טיפולים נוספים שעשויים לעזור בתהליך הזה הם ביופידבק (בו האדם מחובר למכשיר המודד את הסימנים הפיזיולוגיים, ולומד לשלוט בהם באופן מודע) ו-EMDR, בו נעשית הדה-סנסטיזציה של הרגישות על ידי גירוי בי-לטרלי של המח.
במקרים מסוימים, הקלסטרופוביה כה חמורה, עד שלאדם באמת קשה למצוא פתרונות על מנת להימנע ממנה. או-אז יש מקום גם להתערבות פסיכיאטרית. בדרך כלל נעשה שימוש בתרופות נוגדות חרדה כמו SSRI, או בתרופות הרגעה שפועלות באופן נקודתי כאשר החרדה מתעוררת כמו וואבן או ואליום.
