דיכאון היא הפרעה נפשית הגורמת למצוקה רבה וירידה בתפקוד. החל משנות השמונים, עם הופעתה של התרופה החדשה שענתה לשם פרוזאק, הולכת ועולה תפוצת השימוש בתרופות נוגדות דיכאון.
אנשים הסובלים מדיכאון מג'ורי, כמו גם אנשים הסובלים מרמות נמוכות יותר של דיספוריה או עצבות, פונים לפסיכיאטרים או לרופאי משפחה על מנת לקבל סיוע תרופתי בהתמודדות עם הדיכאון.
תרופת הפרוזאק בפני עצמה הייתה פריצת דרך משמעותית בפרמקולוגיה של הדיכאון, ופתחה את הפתח לדור חדש של נוגדי דיכאון. לפני הופעתה, התרופות הנפוצות בשימוש היו תרופות ממשפחת הטריציקליים (תלת טבעתיות), ותרופות ממשפחת מעכבי MAO.
אמנם התרופות היו יעילות למדי בטיפול בדיכאון, אך הן סבלו משתי בעיות חמורות. ראשית, תופעות הלוואי בנטילת תרופות אלה היו משמעותיות ביותר, ולעיתים הדיכאון היה אפילו עדיף על פני הסבל שהן גרמו לחולים.
שנית, תרופות אלה מסוכנות ביותר במינון יתר, ואפילו בנטילה לא זהירה עם סוגים שונים של מזונות. מכיוון שאחד הסימפטומים המסוכנים של מחלת הדיכאון הוא מחשבות וניסיונות אובדניים, הרי שמתן תרופות מסוג זה שימש לעיתים את החולים ככלי נשק כלפי עצמם, אפשרות זמינה לביצוע ניסיונות אובדניים "מוצלחים".
הדור החדש של נוגדי הדיכאון
בעקבות בעיות חמורות אלה, המשיכו פרמקולוגים ופסיכיאטריים לחפש תרופות יעילות יותר נגד דיכאון. הפרוזאק הייתה, כאמור, פורצת הדרך. זוהי תרופה השייכת למשפחה בשם SSRI- מעכבי קליטה מחדש סלקטיבים של סרטונין. ואכן, משפחת ה-SSRI's הפכה למשפחת התרופות המקובלות ביותר בשימוש לטיפול בדיכאון.
אבל עם השנים, הסתבר שהתרופות היעילות האלה לא עוזרות לכולם. מטופלים לא מעטים הוחזרו לטיפול בתרופות מהדור הישן, והמחקרים המשיכו על מנת לתת מענה נח יותר גם למטופלים שלא הגיבו היטב ל-SSRI.
משפחת ה-SNRI
כאשר בוחנים את פעילות המח שמבחינה בין אנשים שסובלים מדיכאון לבין כאלה שלא, נמצאו שלושה נוירוטרנסמיטורים (מוליכים עצביים) משמעותיים- סרטונין, נוראדרנלין ודופאמין. התרופות מהדור הישן עובדות בעיקר על סרטונין ונוראדרנלין.
SSRI's עובדים באופן סלקטיבי רק על סרטונין. המחשבה הייתה שאנשים סובלים מדיכאון על רקעים עצביים שונים. ישנם אנשים שאצלם הבעיה העיקרית היא מיעוט סרטונין, וישנם אנשים שאצלם הבעיה קשורה גם בנוירוטרנסמיטורים אחרים.
SNRI- serotonin and noradrenalin re-up-taker inhibitors הן תרופות שפעולתן דומה לזאת של SSRI, אבל הם לא סלקטיבים, ועובדים גם על סרטונין וגם על נוראדרנלין. לאחר שחרור המוליכים העצביים בסינפסה (הרווח שבין תאי העצב), חלקם מפורקים על ידי אנזימים, וחלקם חוזרים בחזרה לתא המקור.
SNRI מונע את הקליטה מחדש של המוליכים בתא המקור, ובכך גורם להימצאותם לזמן ארוך יותר בסינפסה, להשפעה ממושכת, ולכן להפחתה בדיכאון.
יתרונות ה-SNRI
היתרונות של SNRI על פני תרופות מהדור הישן זהות ליתרונותיהם הגדולים של תרופות ממשפחת SSRI. תופעות הלוואי של התרופה מצומצמות יותר, הן לא מסוכנות במינון יתר, והשפעתן טובה. SNRI יעילים בקרב אנשים הסובלים מדיכאון על רקע סרטונינרגי ונוראדרנלינרגי, ולכן הן מקיפות טווח רחב יותר של חולים.
תופעות לוואי
מובן שגם לתרופות החדשות יותר יש תופעות לוואי, אך הן פחותות ובדרך כלל חולפות מאליהן תוך מספר שבועות. תופעות הלוואי כוללות בחילות, סחרחורות, עייפות או ירידה באנרגיה ולעיתים נדירות יותר טשטוש ראייה ופגיעה בתפקוד המיני.
אז איזה תרופה כדאי לקחת?
חשוב לזכור, שהאדם המוסמך להחליט איזה תרופה כדאי לקחת היא רופא פסיכיאטר. הוא גם זה הקובע את המינון המתאים, ומבצע מעקב אחר השפעת התרופה. בדרך כלל טיפול בדיכאון מתחיל ב-SSRI, וכאשר רואים שהתרופה אינה מועילה דיה, עוברים לניסיון ב-SNRI.
