בולימיה היא הפרעת אכילה, שלמרות שאינה מדוברת ומסוקרת כמו האנורקסיה,
היא לא פחות חמורה, מסוכנת ופוגעת בחיים הנפשיים של החולים ממנה. בולימיה מופיעה בדרך כלל בגיל ההתבגרות, או בבגרות הצעירה.
רוב החולות הן בנות, למרות שישנם גם בנים הסובלים ממנה. בולימיה מתחילה בדרך כלל בעיסוק יתר במראה הגוף. במרבית המקרים, מדובר בנערות בעלות עודף משקל קל, או במשקל תקין לגמרי, אך בתחושתן, הן מרגישות שמנות.
לעיתים הפרעת האכילה מתחילה בדיאטה פשוטה. אך התחושות הנפשיות קשות, וכוללות פעמים רבות סמננים דיכאוניים, ותחושה של ריקנות. בהתקף פתאומי, יוצאים החולים להתקפים של זלילה חסרת מעצורים. בהתקף בולימי מסוגלים החולים לאכול כמויות אדירות של מזון, בסך כולל של אלפי קלוריות.
ההתקף מתרחש בדרך כלל כשאין אף אחד בבית שרואה, ומתבצעת פשיטה על כל מה שאפשר לאכול במקרר, בארונות ובמזווה. ההתקף מסתיים בדרך כלל רק כאשר אין מה לאכול יותר, או שבאמת הקיבה לא יכולה עוד לשאת את כמות המזון. בולימיה והפרעות אכילה נוספות יכולות להתרחש בתקופות ושלבים שונים בחיים, וגם בזמן ההריון, מה שיכול לפגוע בבריאות האם והעובר.
השלב הבא בהתקף הבולימי הוא שלב של היטהרות – הנער או הנערה מרגישים עמוסים, מטונפים, שמנים ודוחים, ועושים הכל כדי "לבטל" את בולמוס אכילת הבינג' שחוו רק לפני כמה רגעים. הצורה השכיחה להיטהרות הזו היא הקאה. בשלבים הראשונים של המחלה, הקאה עשוייה להיות מסובכת וקשה. ככל שהמחלה מתקדמת, כך ההקאה הופכת לפשוטה וטבעית יותר.
תסמינים
כאמור, הביטוי העיקרי של הבולימיה הוא התקפי הזלילה וטקסי ההיטהרות שאחריהם. מבחינת משקל, בדרך כלל אין שינוי משמעותי. גם בהקאות מסיביות משהו מהמזון שנדחס לגוף נשאר, ולעיתים אפילו חלה עליה קלה במשקל.
עם זאת, למרות שאין סכנה של מוות ברעב כמו באנורקסיה, המחלה לא פחות קשה. הבולמוסים וההקאות גורמים לפגיעה קשה במאזן המלחים, הויטמנים וחומרים אחרים בגוף. עשויות להופיע בעיות כמו ירידה בצפיפות העצם, בעיות בסדירות קצב הלב, פגיעה בלחץ הדם וכד'. חולשה ונשירת שיער גם הן תופעות נפוצות.
ההקאות החוזרות עשויות לגרום לבעיות קשות בקיבה ובושט. לעיתים, רפלקס ההקאה נפגע, וכך גם כשלא רוצים להקיא האוכל עולה ויוצא החוצה. נזק זה עשוי להיות בלתי הפיך. בנוסף, גורמות ההקאות החוזרות לנזקים בשיניים (בגלל חומציות מיצי הקיבה).
יש לציין, שההיבטים הגופניים של הבולימיה הם רק חלק מהתמונה, ובבחינה עמוקה יותר ניתן להבחין בהשלכות הנפשיות שיש למחלה. תחושות של דיכאון, חוסר אונים ורגשות אשמה נפוצות בקרב הבולימיות. הדימוי העצמי הפגוע, יחד עם הבושה והאשמה על כל התקף זלילה, עשויים להיות הרסניים. נערות בולימיות מנסות להסתיר את מחלתן, ובכך עשויות לצמצם מגע חברתי, ולהתרחק מפעילויות שאהבו לעשות בעבר.
טיפול
הטיפול בבולימיה חייב לכלול התייחסות גם להיבטים הפיזיולוגיים, גם להיבטים הנפשיים, וגם להיבטים המשפחתיים והסביבתיים. נתמקד כאן בתפקידו של הרופא הפסיכיאטר בטיפול בחולים בולימים.
- הפן התזונתי: גם אם אין ירידה במשקל, תזונתם של בולימים היא בעייתית וגורמת להפרעות גופניות. יש להתאים לכל חולה תפריט מאוזן, ולדאוג למניעת הקאות (גם אם יש צורך לשם כך בהשגחה מתמדת על החולה). יש לבדוק פגיעות שנגרמו בעקבות הבולמוסים או ההקאות, ולטפל בהם במישור הרפואי. מטרת המעקב התזונתי להוביל את החולים לשמירה על משקל תקין, תוך רכישת דפוסי אכילה נכונים ומאוזנים, ותוך השלמת חוסרים שנגרמו בעקבות ההקאות החוזרות.
- טיפול תרופתי: הפן הרגשי משמעותי מאוד בטיפול בבולימיה, ולעיתים סיוע תרופתי פסיכיאטרי עשוי להוביל את החולים למקום בו ניתן להתחיל טיפול מעמיק יותר. הטיפול הפסיכיאטרי עשוי לכלול תרופות נוגדות דיכאון ותרופות נוגדות חרדה.
תרופות אלה עשויות להועיל בצמצום תחושת הריקנות אשר גורמת לתחילתם של בולמוסי האכילה, ולאפשר למטופלים לחוש שליטה גדולה יותר על תחושותיהם והתנהגותם. בכל מקרה, טיפול פסיכיאטרי חייב להיות מלווה בטיפול פרטני פסיכותרפויטי, ולעיתים קרובות גם בטיפול משפחתי. הטיפול התרופתי הוא טיפול מסייע, אך אין תרופה ש"מרפאת" בולימיה בעצמה.
ראו גם:
טריכטלומניה – דחף לתלישת שיער
