דיכאון היא מחלה רפואית אשר האדם חווה בה רגשות עצב מתמשכים, המלווים לעיתים קרובות ברפיון וחוסר הערכה עצמית. כל אדם חווה דיכאון בזמן כזה או אחר, אך דיכאון רציני אשר נמשך על פני תקופה ממושכת של זמן, למעלה משבועיים, עלול להיות בעל השלכות הרסניות עבור בני גיל הזהב. דיכאון זוהי תופעה נפוצה בקרב קשישים, אשר לעיתים קרובות אינה מוכרת או מטופלת.
למרות שדיכאון אינו חלק נורמלי של תהליך ההזדקנות, הוא עשוי להיקשר לגורמים שונים אשר קשורים לגיל, דוגמת מוות של אדם, עוני ובדידות אהוב או אובדן העצמאות והתפקוד. קיום תסמיני דיכאון אינו מעיד על חולשה או אופי לקוי. זהו מצב רפואי אשר משפיע על אנשים רבים, וניתן לשיפור באופן משמעותי בעזרת טיפול.
רבים מבני גיל הזהב אינם מודים בתחושות דיכאון, מחשש שמא יתפסו כ"חלשים" או "משוגעים". כמו כן, חלקם אינם מדווחים על דיכאונם, היות והם מאמינים כי תחושת עצב היא "נורמאלית", או שלא ניתן לעשות דבר בקשר לכך. התנהגות זו משפיעה על המוטיבציה שלהם לקבל טיפול או להמשיך בו.
באמצעות הכרת סימני הדיכאון, על הקשישים לפנות לקבלת עזרה על מנת להתגבר על המצב ולחיות חיים ארוכים ומאושרים יותר.
תסמיני דיכאון בגיל הזהב ודרכי אבחון
דיכאון עשוי להיות סימן למחלה גופנית. הוא עשוי להוות תגובה פסיכולוגית למחלה, או להוות תוצאה ישירה אשר נגרמת באמצעות מחלה גופנית. מחלות גופניות המגבירות את הסיכון לדיכאון כוללות: הפרעות בבלוטת התריס, מחלת פרקינסון, מחלות לב, סרטן ושבץ.
תסמיני דיכאון עלולים להתרחש גם כחלק מדמנציה, או להיגרם כתוצאה מתופעות לוואי של תרופות רבות אשר נרשמות בדרך כלל לבני גיל הזהב. בנוסף, אלכוהוליזם ושימוש לרעה בתרופות, עלולים גם הם לגרום לדיכאון או להחמיר אותו ולהפריע למהלך טיפול יעיל.
דיכאון בקרב בני גיל הזהב עשוי להיות קשה לזיהוי. תסמינים נפוצים דוגמת עייפות, אובדן תיאבון ובעיות שינה עשויים להיות חלק מתהליך ההזדקנות או כסימן למחלה גופנית. כתוצאה מכך, בדרך כלל מתעלמים הקשיש וסביבתו מהיווצרות דיכאון מוקדם, או מבלבלים אותו עם מצבים נפוצים אחרים אשר קשורים לקשישים.
אבחון הדיכאון יכול להיעשות בבדיקה רפואית שבמסגרתה הרופא בודק את הקשיש ושואל שאלות אודות ההיסטוריה הרפואית שלו ובוחן את התסמינים. לאחר מכן, הרופא יבצע בדיקות דם ושתן על מנת לאתר מחלה גופנית, ובמידת הצורך, יפנה את המטופל אל מומחה לבריאות הנפש על מנת לסייע עם האבחון ולקבוע תכנית טיפול.
בנוסף, דיכאון עשוי להתבטא בתלונות פיסיות ולא בתסמינים קלאסיים, ובכך מתעכב הטיפול המתאים. בני גיל הזהב אשר סובלים מדיכאון, עשויים להימנע מלדווח על מצבם, היות והם מאמינים כי אין תקווה לקבלת עזרה.
דרכי אבחון לתסמינים נפוצים הם:
- חוסר יכולת ליהנות.
- מצב רוח עגום אשר נמשך למעלה משבועיים, ומתרחש לאורך כל היום.
- כאבים פיזיים שונים וליקויים גופניים דוגמת סחרחורות, כאבי צוואר וראש, חוסר שקט כללי, תחושת מתח ועייפות.
- ירידה בזיכרון ובריכוז.
- תחושת חוסר תקווה וייאוש.
- תחושת ריקנות המלווה במחשבות אובדניות.
אפשרויות טיפול פסיכיאטריות בדיכאון
אנשים מדוכאים ימצאו תמיכה בקרב בני משפחה וחברים, מעורבות בקבוצות תמיכה וסיוע עצמי וטיפול פסיכולוגי. פסיכותרפיה מועילה במיוחד לבני גיל הזהב היות והיא מטפלת במגוון רחב של ההשלכות החברתיות והתפקודיות של הדיכאון. רופאים רבים ממליצים על השימוש בטיפול פסיכולוגי בשילוב עם תרופות נוגדות דיכאון.
קשישים רבים חוששים מקבלת טיפול תרופתי, אך יש להבין כי שיטת טיפול זו אינה חייבת להיות דרך קבע, ולרוב היא ניתנת רק בשלבי הדיכאון הראשונים ופוחתת או מופסקת בהדרגה. טיפול פסיכיאטרי מסייע לקשיש לתפקד ומשפר את מצב רוחו. הוא משפיע על תסמיני הדיכאון ובהמשך גורם לו לחלוף.
שיטות הטיפול הפסיכיאטריות לדיכאון בקרב בני גיל הזהב הם טיפולים קוגניטיביים התנהגותיים, אשר מסייעים להתמודדות עם הדיכאון, וטיפולים פסיכודינמיים קלאסיים. ניתן לשלב בין שתי השיטות האלו על מנת לסייע לקשיש לשפר את מצבו. טיפולים אלו מתאימים למקרים בהם הדיכאון הוא קל עד בינוני.
