גיל ההתבגרות ידוע ומוכר כתקופה בעלת פוטנציאל נפיץ אצל רבים מהמתבגרים. זהו גיל מסובך. קבוצת ההתייחסות העיקרית יוצאת מהבית (בו בדרך כלל ההורים מקבלים את הילד באהבה ובמעט שיפוטיות), והופכת להיות קבוצת השווים (בני הגיל), שעשויה להיות מלחיצה וביקורתית הרבה יותר.
הדרישות של החברה עולות כשהילד הופך לנער. הלימודים נעשים קשים ותובעניים יותר, הנער נדרש יותר לאחריות, לתפקוד עצמאי, לעזרה ועוד. לכך, כמובן, יש להוסיף שינויים פיזיולוגיים שעשויים להיות מלחיצים ומפחידים ותופעות פיזיולוגיות חדשות ולא מוכרות שמגיעות דווקא בשלב בו כל דבר לא מוכר הוא חשוד כמו למשל פצעי בגרות, שמופיעים דווקא שההופעה החיצונית נתפסת כדבר החשוב ביותר.
ובכן, למרות האמירה "אני כבר לא בת 16…", רוב האנשים שצלחו את גיל ההתבגרות לא ממש היו רוצים לחזור לשם. גיל ההתבגרות הוא לא פשוט למתבגרים, ובמקרים הקיצוניים, הנפש לא יכולה להתמודד עם כל הסערה, הדרישות והבלבול. על כן, מתבגרים נמצאים בקבוצת סיכון להפרעות נפשיות שונות, וביניהן גם הדיכאון.
מאפיינים של דיכאון בגיל ההתבגרות
מבחינה פסיכיאטרית, אין ממש הבדל בין דיכאון אצל מתבגרים לדיכאון אצל מבוגרים. סימפטומים הנדרשים לאבחון הדיכאון זהים. אך התמונה הקלינית יכולה להיות שונה למדי, בעיקר בהתייחס לתכנים של הדיכאון ולעוצמות שלו.
דיכאון מתאפיין בתחושה סובייקטיבית של עצבות או של דיספוריה והוא מלווה בירידה בעניין בפעילויות שבעבר גרמו להנאה.
בגיל ההתבגרות, הדיכאון יכול להתבטא גם בירידה משמעותית בלימודים ובכלל במוטיבציה ללמוד. בנוסף, בולטת מאוד הסתגרות חברתית והימנעות מפעילויות חברתיות שחשיבותם בגיל ההתבגרות בדרך כלל גדולה מאוד. כשבני נוער סובלים ממאניה דפרסיה, הם זקוקים לטיפול פסיכיאטרי.
נערים בדרך כלל אינם "אדונים לעצמם", וסימפטומים שניתן לראות בקלות אצל בוגרים, בולטים אצלם פחות. למשל ברמת התפקוד. מבוגרים מדוכאים עשויים להימנע מכל תפקוד, לא לצאת בכלל מהמיטה. בקרב מתבגרים בדרך כלל ישנם מבוגרים אחראיים שמחייבים רמה מסוימת של תפקוד, כל עוד זה אפשרי.
דפוסי השינה והאכילה של מתבגרים משתנים באופן טבעי (ישנים יותר ואוכלים יותר), ולכן לעיתים קשה לראות שינוי בדפוסים אלה שנובע מדיכאון. ובכל זאת, מתבגרים הסובלים מדיכאון עשויים לישון המון, או לא להצליח לישון בכלל. כמו כן, אכילה מופרזת או הימנעות מאכילה יכולים להצביע על מצב דיכאוני.
אצל מתבגרים בולט הפן הקוגניטיבי של הדיכאון, הכולל מחשבות רבות הקשורות לדימוי ולערך העצמי, מקומם בחברה ומחשבות על מוות. כמו כן, ניסיונות ותוכניות אובדניות נפוצות גם הן בגיל ההתבגרות כתוצאה מדיכאון.
טיפול בדיכאון בגיל ההתבגרות
לעיתים, הורים עשויים לטעות ולחשוב שהדיכאון הוא חלק אינטגרלי מהתמודדויות גיל ההתבגרות ופשוט לחכות שהוא יחלוף.
למרות שתחושות דיספוריות נפוצות בגיל ההתבגרות, גם כשלא מדובר במצב פסיכיאטרי, חשוב להיות עם אצבע על הדופק, ולשים לב מתי הסימפטומים מוגזמים, והמצוקה של הנער גדולה יותר ממה שהגיוני לתאר. כשלא בטוחים, מומלץ בכל מקרה לקבל סיוע או התרשמות של איש מקצוע, על מנת להעניק לנער טיפול לפני שהמצב הולך ומתדרדר יותר.
הטיפול הפסיכיאטרי בדיכאון בגיל ההתבגרות דומה לטיפול הניתן למבוגרים, אך בדרך כלל הפיקוח על המינון צמוד יותר. במקרים קיצוניים של ירידה בתפקוד, ניסיונות אובדניים וכדומה ישנה אפשרות גם להתחיל את הטיפול במסגרת מקיפה של אשפוז (שבדרך כלל כולל גם התערבויות התנהגותיות, רגשיות ולימודיות).
הטיפול התרופתי בדיכאון הוא בתרופות נוגדות דיכאון, כאשר הטיפול הנפוץ ביותר כיום הוא בתרופות מהדור החדש הנקראות SSRI. תרופות אלה מביאות לעליה ברמת הנוירוטרנסמיטר סרטונין במוח ומפחיתות הן את רמת הדיכאון ואת רמת החרדה שבדרך כלל מתלווה אליו.
כאשר טיפול תרופתי אינו מועיל, יש אפשרות (במסגרת אשפוז) לטיפול בנזעי חשמל, שנמצא יעיל ביותר בטיפול בדיכאון, בעיקר בגיל ההתבגרות.
ראו גם:
דיכאון תגובתי – דיכאון כתגובה לאירוע חיצוני
סימני אזהרה להפרעות נפשיות במתבגרים
